בראיון לאחד מכתבי החדשות הישראלים, אמר ראזי חאמד, סגן שר החוץ של ממשלת החמאס בעזה, כי חובה על הפלשתינים לשחרר את כל האסירים והאסירות מבתי הכלא בישראל. הוא הוסיף ואמר כי לרשותם עומדים כל הכלים על-מנת להשיג מטרה זו. מול ה"חובה" הזאת של חמאס לשחרר את כל המרצחים שיושבים כדין בבתי הכלא בישראל, עומדת זכותה של מדינת ישראל להגנה עצמית, לביטחון אזרחיה ולהרתעה. אולם נדמה, כי כל עוד בתי הכלא שלנו מלאים ברוצחים שלהם, הם לא ינוחו הרבה זמן על זרי הדפנה וימשיכו לנצל כל הזדמנות בשביל לרצוח ולחטוף עוד קלפי מיקוח. בידיעה שמאסר עולם בישראל הוא לאו-דווקא כזה, גם האצבע על חגורת הנפץ נהיית קלה יותר.
אויבינו למדו בשקידה את נקודת התורפה הישראלית ויודעים לנצלה נגדנו היטב - הערבות ההדדית שלנו ומצוות פדיון השבויים. הם למדו היטב, שכמעט תמיד (מלבד רון ארד) אנו נהיה מוכנים לשלם את המחיר המבוקש ולרוקן את בתי הכלא שלנו מהרוצחים הכי נתעבים שיש. רוצחי ילדים ומשפחות, שמתוך שנאה רצו רק לרצוח, לראות דם. הלב נחמץ שהם יזכו לחופש, חלקם בגדה ובעזה וחלקם באירופה הנאורה, בעוד שמה שבאמת מגיע להם זה חלקת קבר קטנה ושלט במקום מצבה: "פה קבור הכלב".
אין ספק כי ראש הממשלה קיבל החלטה כואבת ואמיצה, שעומדת בסתירה לכל מה שהוא עצמו מאמין, אך גם הוא יודע, שלא באמת ניתן לנהוג אחרת. כשישקע האבק מעסקת שליט, יפורקו המאהלים, ורבי-המרצחים יסיימו את חגיגות השחרור והניצחון שלהם, יש לחשוב על גלעד שליט הבא, ואין ספק שיהיה כזה, וגם אותו נרצה לפדות בכל מחיר. הוא יהיה הבן שלנו, כמו גלעד.
