לחטוף ישראלי בודד - חייל או אזרח - הוא מבצע פשוט יחסית, שאין הגנה הרמטית מפניו, והחמאס כבר הודיע שיעשה זאת, לשחרור יתר חבריו האסורים בישראל. אבל הפעם יהיה לנו פתרון בטוח: הכנסת תעביר חוק לפיו לא משחררים יותר מאסיר אחד תמורת החזרת שבוי אחד, וברגע שהחוטפים יציגו לנו את תנאי הסחיטה שלהם - ניקח את נוסח החוק ונשלח אותו אליהם, ואולי - בצירוף חוות דעתו המלומדת של כב' השופט שמגר, ונדרוש - "אחד תמורת אחד". אז יש לי כבר את התשובה שלהם: יש לנו מחירון משלנו, וכפי שהסכמתם לו בעבר - עליכם למלא אחריו כעת. ליתר ביטחון, הם יכניסו אולי "עז" נוספת לדרישות, כגון - אישור לקבל מכולה חתומה מאוניה טורקית שתגיע לחוף עזה.
מה נעשה אז? נגיש נגדם משפט על הפרת חוק שאושר בכנסת? - רדידות החשיבה האסטרטגית תכה בנו שוב. ושוב יתחיל המסע של המטיפים "לשלם כל מחיר", בהובלת "בכירי מערכות הביטחון" לשעבר ובליבוי התקשורת המגויסת - לעשות "עסקה" משפילה עם החוטפים. התקשורת תטחן שוב ושוב, עד לעייפה, את השיקולים בעד ונגד "העסקה", תוך הדגשה שאין פתרון אחר, כשהפתרון הפשוט והזול ביותר לא מובא לשום דיון ציבורי, כי המושג "כל מחיר" לא כולל אצלם פעולה לגיטימית ללא שפיכות דמים אך עם סכנה שכמה פריצים מעבר לים יעקמו את האף, והגברות קלינטון ואשטון יפרסמו גינוי עליה.
גם בעבר העדיפה ממשלת ישראל את "
עופרת יצוקה" - עם דם ואש ותמרות עשן (ודוח גולדסטון בסוף) - על פני פרסום אולטימטום מנומק שיאיים על אספקת המים, הדלק והמזון של החוטפים, בלי להזיז אף חטיבה צבאית. שוב יעשו צחוק ממערכת "שלטון החוק" של ישראל ומהנשיא שהופך לחותמת גומי כנועה.
הבעיה המיידית כיום היא - לא מה לעשות אחרי החטיפה הבאה, אלא איך למנוע אותה מראש. ועל כך אני גוזר על עצמי שתיקה, כל עוד גלעד שליט לא חזר הביתה. אלא, שבינתיים, מותר להציע לאמצעי התקשורת לערוך ביקורת עצמית על ההתנהגות שמנעה דיון ציבורי רציני במשבר החטיפה, על-ידי מבול של מלל חד-כיווני וחסר היגיון. וכך, כשנגמר מלאי הדיבורים החוזרים על עצמם, סיפקו לנו "חדשות" מהעתיד, כגון - על נר החנוכה שידליק גלעד המשוחרר ועל המצעים החדשים למיטה שלו בבית הוריו.
לא חסכו גם זמן טלוויזיה לשידור חיבוקים שלא נוגעים למשפחה ושידור ברדיו של בכי אישה היסטרית על "מה יקרה אם גלעד לא יחזור?" ובדיון האחרון בטלוויזיה על הצורך בעונש מוות לרוצחים שמענו איך "משפטן-מומחה" שולל אפשרות זו כי "היו טעויות בפסקי דין מוות שהוצאו לאנשים שחפותם התגלתה בהמשך". זה שבמקרה שלנו מדובר ברוצחים המודים בעצמם במעשיהם ואף מתפארים בהם - עובדה זו לא משנה כלום למשפטפטן, והמראיינת לא מעזה לשאול אותו כיצד זה הוא לא מבחין בין נאשם הטוען לחפותו לבין נאשם המתגאה בפשעו?.
באווירה הזו מצאתי עידוד-מה בדברי שני שדרנים בכירים שאולי יפתחו את העיניים לקולגות שלם: ירון אנוש, שביקר קשות את הכיסוי הפטפטני לפרשה, ו
קרן נויבך, שהביעה שעט נפש מהשימוש במונח "עסקה" לפעילות להצלת חייו של חייל שבוי. לפחות, היא הוכיחה לי שאינני לבד בתחושה זו לגבי שימוש במונח משוק הספסרים - במשחק בחיי אדם. על התקשורת להתעשת כדי לאפשר דיון רציני על מניעת חטיפות, אחרי שגלעד יחזור הביתה.
