כמה מילים על רצון העם

יש שני סוגים של "רצון העם". יש "רצון העם" שהמנהיג חייב לבצע, ויש "רצון העם" שהמנהיג חייב להתעלם ממנו. מי שקובע איזה מבין השניים המנהיג חייב לכבד ולבצע - זאת התקשורת. אלא שהקביעה שלה נגזרת מהאג'נדה השמאלנית של מנהיגי העדר. כשהם רוצים שהמנהיג יכבד את רצון העם, הם נושכים את כל מי שמפריע לו. וכשהם רוצים שהמנהיג יתעלם מרצון העם, הם לוחצים עליו בכל הכוח, ומזכירים לנו את אמירתו האנטי-דמוקרטית של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, לאמור: לא מעניין אותי מה העם רוצה - מעניין אותי מה העם צריך". ההינתקות היא דוגמה מדממת. למרות שתוצאות הבחירות הוכיחו שהעם לא רצה נסיגה חד-צדדית, הם רצו בה בכל מאודם. הרודן החשוד בפלילים, אריאל שרון, נדרש בזאת לבצע את רצונם שזה - כך טענו - בדיוק מה שהעם (רוצה ו-) צריך! וכדי לתת חיזוק לדרישתם, מינה צמח הביאה את הניירות שלדעתם ביטלו את תוצאות הקלפי. גלעד שליט אותו סיפור. כדי לגייס את תמיכת האזרחים, התקשורת לא הרפתה. זה היה כל-כך אגרסיבי, עד כי מתנגדים נחרצים עם פה כמו של חיים רמון ורוני בר-און פחדו להשמיע קול. הבליץ התקשורתי הצליח, הסקרים הראו שיש תוצאות, והעסקה נחתמה. לתקשורת אין ספק: העם רצה את העסקה. במאמר המערכת של עיתון הארץ (19.10.11) ותחת הכותרת "רצון העם" נכתב: "העובדה שראש הממשלה הסכים לחתום על עסקה מסוג זה, שנוגדת את השקפת עולמו המוצהרת, עשויה ללמד שהיד שחתמה על העסקה הייתה אומנם ידו של נתניהו, אך החוטים שהפעילו אותה, מקורם בציבור הישראלי", שזה במילים פשוטות: היענות לרצון העם. האם מדובר ברצון חופשי או בדעה שתולה? לפרופסור לתקשורת גבי וימן אין ספק: כל המחקרים מוכיחים שהציבור יחשוב מה שהתקשורת תרצה. "אני מסכימה איתו", הגיבה אילה חסון. שופופו...