כל שנה בתום עשרת ימי התשובה, סוכות ושמחת תורה אנו עושים - בהיעדר מילה עברית מתאימה יותר - "סוויץ'": סוויץ' מהתעסקותנו האינטנסיבית בתוכחותיו של משה רבינו, ועברו ועתידו של עם ישראל, שהם נושאים מאוד פרטיקולרים לנו, לנושאים אוניברסליים - הבריאה, האנושות וה"אבולוציה" ההומנית מאדם הראשון ועד ליצירתו של עם ישראל.
האם יש בנמצא חוט שני המקשר בין הסוף להתחלה, בין 'דברים' ל'בראשית'? לעניות דעתי, יש גם יש. המכנה המשותף והרעיון הגדול שמנחה אותם הוא הטוב והרע. ב'דברים' משה רבינו מקדיש את שלושים וששת ימיו האחרונים כדי להזהיר את עם ישראל מללכת בדרך הרעה: "ראה נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב ואת-המָוֶת ואת-הרע: ...ובחרת בחיים" [דברים ל', ט"ו, י"ט]. המסר האלוקי ברור - בחירה ברע תוביל למוות ובחירה בטוב תוביל לחיים. ההנחה בכל דבריו של משה היא שרק האדם יכול לעשות טוב או רע - כי שתיהן אופציות מוסריות גרידא - ועליו בלבד האחריות לתוצאות מעשיו.
אם כך הדבר, שטוב וגם רע הם מושגים של מוסר, מדוע כתב הקב"ה כבר בפסוק ד' של ספר בראשית: "וירא אלֹקים את-האור כי-טוב"? במילים אחרות, מדוע מוצאים אנו את "הטוב" כבר בבריאת האור? ומדוע מופיעה המילה "רע" לראשונה בפסוק: "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל"? [בראשית ב', י"ז]? ומדוע את כל הבריאה - מהאור ועד בריאת האדם - ראה אלֹקים בערב שבת "והנה-טוב מאֹד" [בראשית א', ל"א]? ומדוע לא הוגדר הנחש כרע אלא כ"ערום מכל חַיַת השדה" [בראשית ג', א']? ומהו מקורה של הרעה הראשונה שהקב"ה מבחין בה בעולם שהוא ברא כטוב מאוד?
התשובה לכל השאלות הללו אחת היא: הקב"ה - שכולו הטוב המוחלט - החליט לברוא את העולם. את התוכנית כולה לבריאת העולם ה' ידע מראש, למרות שאת ביצועה בפועל הוא עשה בששה שלבים - קרי, ימים. הוא ידע כבר מלכתחילה שנזר הבריאה יהיה בריאת האדם שהיה ניצוץ מנשמתו האין-סופית שלו עצמו, ושהוא ישתיל בו, באדם, את היכולת שיש לו - לבחור בין טוב ורע. מעשה הבריאה היה טוב מאוד, כי למרות הסיכון שבבריאת ייצור "אלוקי" שעלול לגרום ל"בריאתו" של רע, רק "אדם" בעל יכולת כזו יהיה ב"צלמנו כדמותנו" [בראשית א', כ"ו] של ה'. ה' הוכיח, כמו אב בשר ודם, שהוא חפץ בבן כמוהו - בדמותו הרוחנית - בעל נשמה המסוגלת לבחור בין טוב ורע - למרות הסיכון הכרוך בכך.
פה המקום להבהיר נקודה חשובה. הקב"ה מהווה אניגמה אין-סופית לבני אנוש. מחד-גיסא, הוא כולו אמת לאמיתה. לפני הבריאה (וגם אחריה) לא היה לו "צורך" כלשהו. רק אחרי ה"צמצום", שבו הוא בחר, ושבעקבותיו הוא החליט לברוא את היקום, היה לו מושא להיטיב עמו - העולם, ובמיוחד האדם. בנו של ה', האדם - לפני שחטא - גם הוא היה ברובו מושתת על תכונת האמת. ברם, בהיותו תשלובת של נשמה בתוך גוף, היה בו את הפוטנציאל לרדת מרמת האמת של הקב"ה לרמה של טוב, ויותר מכך, אפילו לרמה של רע. וב"טוב" הבלבול האנושי החל: טוב למי, מתי, כיצד? צרכי הגוף והאגואיזם שיבשו את האבחון האלוקי שקיבל האדם בין אמת לשקר שהוחלפו, באבחונים מעורפלים וסובייקטיבים של טוב ורע.
נשאלת עוד שאלה: מכיוון שהקב"ה כולו אמת, ועם בריאת העולם ברא יצורים כדי להיטיב עמם, ובכך "הוסיף" לאמיתו האינסופית גם את טובו האינסופי, מדוע הוא לא ריחם מעט על האדם שבכל זאת נוטה לעשות יותר טוב מרע?
במילים אחרות, עצם היותם של האדם הראשון וחווה תשלובת של נשמה בגוף הביאה אותם לרצות להפר את צו ה'. ברם, מאין בא היצר הרע הזה? תשובתי: הנביא ישעיהו אמר שהקב"ה "עושה שלום ובורא רע" [ישעיהו מ"ה, ז']. הקב"ה בעצמו נותן באדם את היכולת לבחור בין טוב ורע. הכיצד? לעניות דעתי, לא דרך השטן אלא על-ידי היכולת של האדם, על-פי רצונו, לסטות מן הטוב. וכיצד ברא ה' את האנושות עם היכולת לבחירה ברע? למעשה, הקב"ה שתל בגנים של האדם את גן המוסר - עם גן דומיננטי לטוב וגן רצסיבי לרע. כך, שנטייתו החזקה הטבעית תהיה להיטיב ונטייתו החלשה תהיה להרע. ברם, מכיוון שלאחד מכל ארבעה בני אנוש יהיו שני גנים רצסיביים של רוע, נטייתם לרע תהיה חזקה מזו של יתר האוכלוסיה - וכך גם אתגרם המוסרי. לכן, כאשר האנושות נכנעה ליצרה-נטייתה לרע, אמר ה' "שיצר לב האדם רע מנעוריו - מנעוריו ולא מהיווצרו, כי רק אז - בנעוריו הוא נכנע ליצרו. כי מלידתם רוב בני האדם נבראו עם נטייה גנטית לטוב.
אכן, אלף שנים אחרי בריאת האדם, האנושות עשתה את הרע בעיני ה' - כפי שתועד בסוף פרשת 'בראשית': "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל-יֵצֶר מחשבֹת לִבּו רק רע כל-היום" [בראשית ו', ה']. "וַיִנָחֶם [יתחרט] ה' כי-עשה את האדם" [שם, ו']. התיאור הקשה הזה של האדם על-ידי ה' מראה שהרע היה רק בקרב ליבו של האדם - ובאחריותו הבלעדית. אין הקב"ה מאשים את הנחש או כל גורם אחר ברע אלא את האדם ואת יצרו.
"הכל לטובה"?
אחרי המבול ה' קובע "כי יצר לב האדם רע מנעֻרָיו ולא-אֹסִף עוד להכּוֹת-את-כל-חי כאשר עשיתי" [בראשית ח', כ"א]. במילים אחרות, הקב"ה מקבל בצער רב את הרע שבאדם, עם הטוב. קרי, "בלית ברירה" הוא מקבל את המחיר של בריאת האדם - נשמה בתוך גוף - ואת נטייתו לעשות רע, ואפילו רע מאוד - נטייה שקיימת בו-זמנית עם יכולתו לעלות לגבהים שהם אפילו מעל יכולתם של מלאכיו שבשמיים. בבריתו עם נח הקב"ה למעשה אומר לנח - וגם לעצמו - "נצחוני בני נצחוני", ואני אאלץ להסתגל למציאות שיצרתי, ולקבל את הרע עם הטוב באדם שבראתי.
כעת נשאלת השאלה, מכיוון שה' מציע לעם ישראל "הרי נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב ואת-המות ואת הרע" שהם תוצאות של בחירתו הבלעדית של האדם, מדוע אמרו חז"ל: "הכל לטובה"? הרי כאשר אדם בוחר ברע, זה לא לטובה אלא לרעה, על-פי דבר ה' עצמו. ולכן, יש פה כביכול, סתירה גדולה בין דבר ה' ודברי חז"ל. כיצד נוכל לרבע את המעגל הזה ולהסביר את שתי הפילוסופיות המנוגדות זו לזו שעומדות מאחורי האמרות הנחרצות הללו?
התשובה, לעניות דעתי, היא שיש לתקן את האימרה "הכל לטובה" ל"לבסוף הכל לטובה". יש לאמץ את המושגים - לטווח קצר ולטווח ארוך: לטווח הארוך הכל לטובה - הקב"ה ברא את העולם, הוא הבטיח לנח שלא ישמיד שוב את העולם כולו, והבטיח לעם ישראל לא לכלות אותו. בסופו של דבר הכל היה לטובה. ברם, בטווח הקצר, המעשים של האדם עלולים לגרום להרבה רע, כך שבטווח זה לא בהכרח הכל לטובה.
בנוסף, בניסיון להבין את המציאות, עלינו לאמץ את מודל "הרועה". למה אני מתכוון? לראות את הקשר של הקב"ה לעם ישראל ולגויים כקשר של רועה לעדרו. הקב"ה הוא הרועה שמוביל את עדרו הגדול (האנושות) ליעדו הטוב. לאותו עדר יש קבוצה בראשו המובילה אותו (עם ישראל). מדי פעם העדר הגדול או הקבוצה שבראשו סוטים מן הדרך או מתעכבים בה. כאשר הסטייה או העיכוב גדולים מדי, הרועה מכה בקבוצה האחראית כדי שהעדר ימשיך בדרך הנכונה ובקצב הראוי. זהו, למעשה, תהליך ההיסטוריה בעבר, בהווה ולעתיד לבוא.
יהי רצון שנאמין ברוענו האלוקי, נלך בדרך שהוא ציין עבורנו, ובעזרתו נוביל את עצמנו ואת אומות העולם - ללא ייסורים - ליעדנו הקדוש.
