זאב, זאב!
לחפץ חיים יש משל, שיכול ללמד אותנו שיעור חשוב בפסיכולוגיית המונים. מה קרה כשאדם אחד היה פוזל בעיניו? את הבניין החדש, הבנוי לתלפיות, הוא ראה עקב פזילתו, רחמנא לצלן, כעקום. ואז, בפֶרֶץ של אדרנלין, 'הסתער' האיש על הבניין וצעק: "הַצילו, הבניין מט ליפול!". מיד התגודדו המונים סביבו. הם נכנסו לפאניקה, ובעקבות זעקת הפוזל, קראו גם הם אחריו קריאה נרגשת: "הַצילו, הבניין נופל". כשאנשים בקרבתם מהרחובות הסמוכים שמעו את צעקותיהם, נסחפו גם הם לקריאת העזרה, אשר התפשטה כאש בכל העיר. חיש מהר הפכה זעקת הפוזל לתהלוכה המונית של כל תושבי העיר, שצעקו בהיסטריה לעזרה.
נשמע הזוי? – ואכן, כולנו מחייכים למשמע סיפור מוזר זה. ובאמת, אם הסיפור לא היה מציאותי, הוא היה מצחיק. אולם מתברר שאנקדוטה זו משקפת תופעה רווחת ביותר במציאות הפסיכולוגית – והיא תופעת העֶדריות. המשל משמש לנו אפוא מראָה להתבונן בה בעצמנו.
מה היה לנו במשל הזה? בראש ובראשונה איש פוזל, אשר במקום להכיר במוגבלותו, משליך אותה על המציאות הסובבת אותו. אך מעֵבר לחוסר המוּדעות העצמית למגרעות האישיות, והשלכתן על הסביבה, יש כאן תופעה גרועה יותר. היא מלמדת כיצד פועלת שטיפת מוח בדעת הקהל. איש אחד צועק "זאב! זאב!", ואנשים במקום לפעול בהיגיון, ולבדוק את אמינות קריאתו – האם יש לה בסיס מציאותי – נסחפים ונגררים אחריו כמו עדר. וכך נמצא את התופעה האבסורדית, שאיש אחד קורא קריאת שווא, בגלל תפישה מוטעית וראייה אישית בלתי נכונה, וכל הציבור נגרר אחריו. זו היא הדמגוגיה הזולה במיטבה. לפנינו לימוד פרק בהלכות שטיפת מוח ציבורית, על רגל אחת, בתיאטרון האבסורד חֲסַר המעצורים שלנו.
הנחש הקדמון
במה דברים אמורים? אם חשבנו לתומנו שפסיכולוגיית ההמונים היא המצאה של הפסיכולוגיה המודרנית, באה התורה הקדושה וטופחת על פנינו. היא מלמדת אותנו שמדובר בתופעה עתיקה ביותר, שימיה כימי האנושות כולה, ואשר קיימת משחר ימיה של ההיסטוריה. בה, דומני, טמון הסוד להבנת טכניקות שטיפת המוח, התורות הדמגוגיות השונות והשפעת הסביבה.
זוכרים את מגדל בבל בדור הפַּלְגָּה? איש אחד בשם נמרוד, אשר כשמו כן הוא, מרד בבורא וכל הציבור נהה אחריו ורצה לבנות מגדל בשמיים כדי להידמות, חלילה, לאלוקים. בסופו של דבר המיט העם גלות על עצמו ונפוץ על פני כל הארץ. חטאי דור הפַּלגה, דור המבול, סדום המושחתת והתרבות הפגאנית – מה המכנה המשותף ביניהם? - שטיפת המוח הקולקטיבית וההשפעה הסביבתית הרעה.
למעשה, שטיפת המוח הראשונה החלה כבר עם החטא הקדמון של הנחש – חטא עץ הדעת, שהמיט את המוות על המין האנושי. האנושות בבריאת העולם הייתה מורכבת מאדם וחווה, הדמויות הראשיות בקידמת הבימה, ומי שמשך בחוטים מאחורי הקלעים והניע את העלילה היה הנחש, שחקן המִשְׁנֶה. רוצים להיות כמו אלוקים? פָּרט הנחש על שיגעון הגדלוּת של אדם וחווה בתיאוריית הכזבים שלו, שחלחלה אחר-כך כאמור בדור הפַּלגה, והציג את 'נוסחת הפלא' של האכילה מעץ הדעת. השניים נסחפו כעדר אחרי הנחש, מבלי לבדוק את אמיתות טענתו, ונלכדו ברשתו ובפיתיון שטמן להם ולאנושות כולה.
בווריאציה זו או אחרת מופיעה תסמונת הפוזל, של משל החפץ חיים, בחטא עץ הדעת, אבל בתבנית משוכללת יותר, ומניחה את יסודות החטא. הדמגוגיה השקרית והסטת דעת הקהל. גם כאן באים לידי ביטוי אותם יסודות, כמו במשל, של השלכה, הטעיית הציבור או הזולת, ותופעת העדריות. הנחש, סמל היצר הרע, שיכלל יסודות אלה לכדי שיטה.
בעוד הפוזל משליך את מומו על סביבתו, מתוך אי-הכרה במומו, הכחשת פזילתו והֶעְדֵר מודעוּת עצמית, הרי הנחש – בדמות היצר - גרוע מכך. הנחש משליך את אופיו הארסי על אדם וחווה, ועל האנושות כולה, מתוך כוונה מראש להכשילם ולגרום להם נזקים בלתי הפיכים: המוות, הכאב, הצער ומסלול הייסורים האולטימטיבי בלידה ובפרנסה. לשם כך הוא עושה עבודת שטח יסודית, שלא הייתה מביישת שום מידע מודיעיני, תוך ניצול אלמנטים פסיכולוגיים מובהקים.
הנחש מזהה כל פירצה אנושית ומנצל היטב את חולשות האדם כדי לפתותו. הנחש השוביניסט, המכיר היטב את חולשות האופי הנשי של חווה הפטפטנית וקלת הדעת, בעלת המשיכה החיצונית וכוח הפיתוי, פונה אל חווה, ולא אל אדם. הוא סומך עליה, ועל כישוריה המניפולטיביים, שתפתה את אישה, ותמלא נאמנה משימה זאת.
הנחש פותח בשאלה, כדי למשוך את חווה לשיחה: "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן?". אף כי הנחש הערמומי ראה את בני הזוג אוכלים מעצי הגן, הוא פותח בהנחה שקרית זו, שיש בה גרעין של אמת - איסור האכילה מעץ הדעת בלבד. לאחר שחווה הדברנית שוללת הנחה זו, ומוסיפה נופך מִשֶּׁלָהּ לאיסור עץ הדעת גם בנגיעה (ומכאן שאין להוסיף על מצוות ה'), עובר הנחש לטקטיקה שקרית לחלוטין. מֶה עשה? דחף אותה, כפי שמספר המדרש, עד שנגעה בעץ. אמר לה: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה".
ואכן חווה לא איכזבה, אכלה מן הפרי האסור וכיבדה גם את בעלה ממנו. אדם הראשון, כפוי הטובה, משליך את חטאו על "האישה אשר נתת עימדי", כפי שהוא מתריס כלפי הבורא, וכופר גם במתנת הנישואין שחנן אותו ה'.
קטונתי
לעומת האגואיזם, שהגיע לשיאו בסדום האכזרית, תחושת ה'אני ואפסי עוד', תרבות ה'מגיע לי', כפיות הטובה, הגזל, הזימה הרצח, והאכזריות, שהובילו לעֶדריוּת - ובעקבותיה למבול ולחורבן סדום - הפציעו בשְמֵי ההיסטוריה האבות והאימהות הקדושים, שהנחילו לעולם את המורשת היהודית הטובה. הם ביטלו את העבודה הזרה, והיקנו לסביבתם את האמונה בא-ל אחד. חייהם היו גדושים במצוות ובמעשים טובים, שחפפו את גילם הכרונולוגי. הם נזהרו מהגזל כמפני אש, ואפילו צאנם לא רעה בשדות זרים. הם הצטיינו במוּסר עבודה גבוה, בדומה ליעקב בבית לבן, ויוסף בנו כְּשַׂר אוצר במצרים. בניגוד לעולם החומרני סביבם הם הסתפקו במועט ומסרו את נפשם למען הזולת. כך פעל אברהם למען הצלת לוט מהשבי והצטיין בהכנסת האורחים המופתית שלו. מעֵבר לדפוסי התפילות שחרית, מנחה וערבית, שקבעו האבות, הם שימשו מודל לביטחון באלוקים ולתפילה לה' על עקרוּת, על הצלה ועל הצלחה, כמו גם לתפילה כביטוי של הכרת תודה.
מעשיהם הטובים הובילו אותם לצניעות ולענווה. תחושת ה"קטונתי מכל החסדים אשר עשית עימדי", כפי שביטא זאת יעקב, אפיינה אותם. על-אף צדיקותם (ובעצם בגללה) תמיד ליוותה אותם ההרגשה שהם אינם ראויים לחסדי ה' הרבים.
מידות אלה הבדילו את אבותינו לא רק מסביבתם, אלא גם בין האחים. בין יצחק - אבי היהדות, לישמעאל - אבי האיסלאם, ובין יעקב - אבי ישראל, לעֵשָׂו - אבי הנצרות. שפיכות דמים, עבודה זרה, גזל וחיי מתירנות אפיינו את עֵשו כמו את ישמעאל. התפישה שהנחתה את עשו הייתה "אָכוֹל ושָתה כי מחר נמות", תפישה נהנתנית (הדוניסטית) שהובילה לחטאים חמוּרים. משום כך מכר את הבכורה ליעקב. אחר כך הוא עוד התלונן על מִירמה כפולה של יעקב, שנטל ממנו את הבכורה(!) ואת הברכות, בשעה שיעקב כבכור קיבל אותן בְּדין. מזכיר לכם משהו, את טענות ה'כיבוש' הישראלי של הפלשתינים? אכן, ההיסטוריה חוזרת, ועימה גם האנטישמיות, שנולדה כבר בזמן אבותינו.
אחרי החגים
בלוח השנה היהודי ישנן תחנות סְטַרְט–אַפּ רבות לפתיחת דף חדש בחיים הרוחניים ולהיטהרות עצמית במצוות ובמעשים טובים. התחנות הראשיות לשינוי הן ראש השנה ויום הכיפורים. אך אם פספסת, לֵךְ על המועד הבא חג הסוכות שהוא חג ניסוך המים, המסמל את טקס ההיטהרות. ואם פספסת מועד זה, לֵךְ על הושענה רבא, שהוא יום תיקון המידות ובו נדונים על המים (כן, על מפלס הכנרת) ועל הפרנסה. ביום קדוש זה (מֵעֵין יום כיפור) מככבות העֲרָבוֹת החבוטות, נטולות הטעם והריח, המסמלות כפי שכבר ציינו את האנשים החסרים את טעם התורה וריח המצוות, אך קשורות יותר מכל צמח אחר למים. הן גדֵלות ושומרות על רעננותן רק במים. הן משקפות אפוא את הפוטנציאל היהודי, היכולת לשינוי אורח החיים ולהתרעננות בעזרת התורה.
מיד אחרי ה'פיתקה' של הושענא רבה מחכה לנו הזדמנות פז נוספת להתחדשוּת, להתעלוּת ולשמחה אמיתית בחג שמחת התורה, המאירה את דרכנו ומטעינה את המצברים הרוחניים שלנו לפחות עד חנוכה. תחנת הביניים האלטרנטיבית הבאה מאפשרת להתחיל הכל מבראשית, בפרשת השבוע הבא.
אולם ייחודה של היהדות - ובו טמון כוח ההתחדשות – הוא המעגליוּת החוזרת. לעולם הסיום מסַמן התחלה חדשה. ראש השנה, שחָל יומיים, ביומו הראשון הוא סיום של חודש אלול, חודש התשובה בפרט, וסיכום של כל השנה הקודמת בכלל. זאת לקראת הזינוק להתחלת השנה החדשה המתחיל מבחינה קלנדרית ביום השני, ובכל זאת גם היום הראשון טוען לכתר 'ראש השנה'. השם משקף את הרעיון היהודי שכל סיום מגלם התחלה חדשה. הוא צופן בחובו הזדמנות לשינוי, ומהווה קרש קפיצה לקראת השינוי המיוחל. על-רקע סיכום המאזן השנתי ועריכת חשבון נפש אפשר להסיק מסקנות מתאימות, לתקן את הנדרש ולהתחיל מבראשית.
הוא הדין ליום הכיפורים המסיים את פרק עשרת ימי תשובה, ומהווה התחלה מזוככת של השנה החדשה. על רעיון זה מבוססת תפישת חז"ל של הפסוק בתהילים "ילכו מחַיִל אל חַיִל". זינוק סטרט-אפ למצוות – בעקבות יום הכיפורים הקדוש - החל ממצוות בניית הסוכה, דרך ארבעת המינים ועד שמחת בית השואבה. הושענא רבה מהווה אף הוא סיום של חג הסוכות והיטהרות לקראת שמחת תורה.
אחרי שהאדם התחבר לבוראו ולנשמתו, במהלך הימים הנוראים, מתוך יראת הרוממות – בא חג שמחת תורה, החותם פרק של שבוע השמחה במהלך חג הסוכות, שבו האדם התחבר לבוראו ולפנימיותו מתוך שמחה עילאית, ומביא שמחה זו לשיאים חדשים עם הריקודים בספרי התורה.
להתחיל מבראשית
רק סמלי הדבר שבשמחת תורה מסיימים את קריאת התורה בפרשת 'וזאת הברכה' ומיד מתחילים בקריאת חומש בראשית. שמחת תורה הוא אקורד הסיום המרומֵם לא רק של חג הסוכות, אלא של קריאת התורה בשנה הקודמת.
חוגגים את סיום חמשת חומשי תורה בהתלהבות ובריקודים. וכך אוגרים כוח כדי להתחיל את התורה מבראשית מתוך רעננות והתחדשות. אכן כל חומש נחתם בקריאה המשולשת: "חזק חזק ונתחזק". כל סיום בתפישת היהדות הוא רק תחנת ביניים לקראת הזינוק מהתחלה. הסיום, בניגוד לדתות אחרות, הוא שלב החיזוק או ה'חימום' לקראת הפתיחה מחדש.
מעניין שבסיום כל מסכת במשנה ובתלמוד מופיע המשפט 'הַדְרָן עליך'. זו לא הכרזת סיום בלבד, המעלה את הקונוטציה של הדר ויופי. דומני כי בארמית משמעות המילה 'הדרן' היא חזרה, דהיינו טקס הסיום הוא מֵעֵין טעינת מצברים לקראת החזרה והלימוד מחדש של המסכת ושל המסכתות הבאות, בדומה להכרזה החותמת את סיום החומש. גם השבת, החותמת את השבוע, היא נקודת זינוק ומקור הברכה לקראת השבוע הבא.
מה מלמד חלום הסולם?
מסופר על אזרח יהודי אחד שחלם כי המלך טיפס על סולם, אך הגיע עד מחציתו בלבד. נרגש ונפעם הלך האיש לספר למלך על החלום. וּרְאֵה זה פלא, המלך כל כך התלהב מהחלום, שהעניק לאיש מתנות יקרות לרוב. שמע זאת שכנו הגוי, ובדה מליבו חלום, שֶׁבּוֹ המלך הגיע לראש הסולם. כך קיווה להכפיל את המתנות שיקבל מאת המלך. אולם לאכזבתו הרבה, משסיפר את חלומו הבדוי למלך, העניש אותו המלך בחומרה רבה. תמהו השרים על כך. "אם אני מגיע לראש הסולם, אות הוא כי סיימתי את תפקידי בעולם הזה, ומכאן אין לי אלא לחכות למותי" – הסביר המלך לשריו הנדהמים - "לכן הענשתי את האזרח הבוגד המייחל למותי בטרם עת. לעומת זאת, האיש שחלם שהגעתי רק עד מחצית הסולם, מַשְׁמָעוֹ שלא מיציתי עדיין את תפקידי בעולם ועלי להגשים מטרות ויעדים רבים בחיי, והאיש איחל לי אפוא בשפת החלום חיים ארוכים וּמְלֵאֵי משמעות, ולכן הענקתי לו מתנות רבות", הפטיר המלך.
אולי זאת הסיבה שעל האדם לראות את עצמו תמיד כבינוני מבחינת דרגתו הרוחנית. המשמעות היא שהוא לא הגשים את ייעודו בחיים, ועליו למלא אותם במצוות ובמעשים טובים מתוך שמחה והתרעננות מתמדת תוך טעינת המצברים מחדש.
אין רגע דל
האם אחרי החגים צפויים אנו אפוא לשיגרה אפורה של כמעט חודשיים ללא חגים, עד חג החנוכה הבא עלינו לטובה? התשובה היא שלילית. נוכל לשאוב ממאגר השמחה היהודית של סוכות ושמחת תורה ולהתחדש שוב במצוות ובמעשים טובים. בדיוק כך עשינו בפֶסֶק הזמן הארוך שבין שבועות לראש השנה. אחרי פסח – חג החירות והגאולה, ושבועות – חג מתן תורה, הטענו את המצברים הרוחניים והתמלאנו בכוחות מחודשים מהתורה ומצוותיה המחברים אותנו אל זהותנו האמיתית ומעצימים את אישיותנו. בהשקפת היהדות אין לנו רגע דל בחיינו.
לא רק ברעיון הזינוק לקראת ההתחלה, הגלום בסיום - שפירושו התחדשות מתמדת - בא לידי ביטוי הייחוד של היהדות. גם השמחה ביהדות היא חוויה מעצימה ביותר בזכות התורה והמצוות, המעניקות את טעם החיים והחירות האמיתית. ויש אפוא קשר הדוק בין שני הרעיונות – ההתרעננות והשמחה.
הוללות? השתוללות? מסיבות חשק ופורקן יצרים? לא במחוזותינו. בדתות ובתרבויות אחרות אכן השמחה היא שֵם נרדף לשחוק, לקלוּת-דעת ולמתירנות. ביהדות, כפי שראינו, היפוכו של דבר. השמחה – שמחה של מצווה - היא כלי להתרוממות הנפש, להתעלוּת ולהתחברות עצמית. לא פעם אחת הזכרנו כי מצווה, כפי שמפרשים בחב"ד, היא מלשון
חיבור (בצוותא). היא מחברת אותנו לפנימיות הנשמה ומקרבת אותנו אל הבורא. זהו גם סוד השמחה של החתונה היהודית. משמעותה טמונה בחוויה המעצימה של קידוש חיי הזוגיוּת, המקרבים אל הבורא, והתרעננותם המתמדת. גם הקמת המשפחה היא על בסיס תפישה ייחודית זו. היין ביהדות אף הוא אינו אמצעי לשִכרוּת ולהוללוּת, כמו בתרבויות אחרות, אלא מכשיר לשמחה של מצווה, כמו בקידוש.
