כלי התקשורת התחייבו לא לסקר את חזרתו של
גלעד שליט באופן אינטנסיבי שיפריע להתאקלמותו ולא יפר את שלוות המשפחה. לא זו אף זו, התקשורת ממשיכה בדיווח יומי המתבטא לעתים בהדלפה ממקור משפחתי. תודה, אנו לא רוצים להפריע, אנו מעדיפים לראות את גלעד בעוד מס' חודשים ואף שנה פלוס. ברור שעודנו שרויים באופוריה וכל בדל מידע יש בו כדי להרגיע במעט את יצר המציצנות, אבל תנו לבחור ולמשפחתו מרחב מחיה. אנו נסתפק במידע שיגיע ממקור ראשון בבוא הזמן.
סקופים לא יהיו בסיפור, תעמדו בהבטחתכם, היום גלעד רכב על אופניו ומחר ישחק טניס עם חבריו. אל תאכזבו אותנו, ככל שאתם תספקו יותר מידע מציצני כך תפגעו בערבות ההדדית שהתפתחה בחברה. חמש שנים וארבעה חודשים בשבי לא יתוקנו כהרף עין. די לשמוע את סיפוריהם של פדויי שבי כדי ללמוד כמה חשוב המרחב שנעניק אנו כחברה להשתלבות מחודשת ולהתאקלמות.
יצר המציצנות והחטטנות מייצר אצלנו שיח ציבורי. אנו עטים כמוצאי שלל על כל פיסת מידע, מהימן ושאינו כזה, ומפתחים שיח סביבו. כך נמצא פרטי מידע באתרים חברתיים ההופכים
חיש קל לבדיחות שמטרתן העיקרית, לטעמי, הפגת המתח ותו לא. כך לדוגמה הופיעה תמונה ובה פסוק המציין כי אחרי שחרור יהודי אחד תמורת אלף גויים תבוא מהומה גדולה על ישראל, או דברי החכמים שצצים תמיד לאחר מעשה כאומרים: זה כתוב, לא ראיתם? לא שמעתם? ומה החוכמה אם דבריכם נאמרים לאחר מעשה? ואף אם ייאמרו לפני מעשה, היש לכם פתרונות? אין נביא בעירו, אינכם רוצים להיות אלה שינבאו ויאכזבו, אז אל תפיצו את חכמתכם לאחר מעשה. כפי שאיני מצפה שתחזו מתי ירד גשם, אל תגידו לי שאתמול היה גשום. ומי שרוצה להאמין - שיאמין.
"אל תהיה כל כך רציני, תחייך - יחייכו אליך", כך אמר אריה לאביב. דבריו העלו חיוך על פניו של בני. יש בחיים רגעי שמחה ורגעי משבר שהינם מבחן עבורנו. את כולם אנו עוברים, תלוי באיזו מידתיות של אופטימיות ופסימיות אנו משתמשים.
המשפט "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה" מוכר כל כך, ועדיין רובנו נכשלים במבחן זה. אנו נמנעים מתיאום ציפיות, מי מבושה ומי מחוסר ידע, מי מכבוד ומי מזלזול, והתוצאה מאכזבת אותנו. בעולם של היום מתאמים ציפיות כדי שהמושג אכזבה ייעלם. אולם, יש ציפיות שלא מתאמים, כמו נאמנות. אם עזרתי למישהו אני לא מצפה שיעזור לי, ואני אומר לו זאת. ראשית, כדי שלא יחשוב שאני עוזר לו על-מנת לקבל תמורה, ושנית על-מנת שלא אצפה ממנו לעזרה בעתיד ואתאכזב. האכזבה הקשה מכולן הינה מבני אדם, שהרי שיחת הטלפון המיוחלת מאראלה ממפעל הפיס סביר להניח שלא תגיע, אבל חברים או כאלה שהציגו עצמם כחברים מאכזבים שלא להתבטא בבוטות בוגדים.
לא כל אלה שרוצים בטובתך עושים לטובתך, ובודאות כשאתה למעלה בסולם. כפי שאמר לי דני לפני שנים: "אתה לבד, בודד בצריח". לא האמנתי לו, ונכוויתי. הפצעים יגלידו, הצלקות תשארנה לנצח. יש חוויות שאדם חייב לעבור כדי ללמוד ולשאת איתו להמשך דרכו, מעין צידה לדרך. יש בתובנות הללו אובדן האמון, חיזוק החשדנות. המבחן הוא בהמשך הדרך. הרבה אנשים מצפים להתפתחויות דרמטיות, מסעירות, שלא לומר "דם". הבטחתי ואקיים, דם לא יהיה פה. יהיו תובנות, תהיה מראה שתוצב בפניכם, התבוננו פנימה
.
כשארזתי את חפציי לקראת המסע לא הערכתי כמה יצטרפו. למדתי שאלה שיתלוו אליי בדרך החדשה הם החשובים, הם היקרים לי, הם אלה שראויים לאהבת אמת. חלקם הזהירו, חלקם סימנו, אבל ההחלטה בסופו של דבר הייתה שלי. לטוב או לרע אני שלם איתה. יש במסע הזה התחשלות אדירה. מהמקום המרוחק מעט, הצער נעשה פחות כואב. וכן, יש בחיים דברים חשובים הרבה יותר מאותם אנשים שהפריעו לי בדרך.
