כדי להבין את מהות יצירתו של וילם דה קונינג ולקבל את התמונה לעומק, ראוי לחזור אחורה, לילדותו בהולנד. לשנים הקשות ורבות החתחתים והאומללות, שהטביעו את חותמן עליו ומכאן - גם על יצירתו המסבירה את תחושת הבדידות שבציוריו. הוריו התגרשו כשהיה בן 3. תחילה עבר לגור עם אמו ואחותו. כשהיא נישאה בשנית - עבר לגור עם אביו. אך גם הוא נישא שוב, ואז וילם שב לגור עם אמו ואביו החורג. כשסיים בי"ס יסודי בגיל 12, נשלח לעבוד בחברה לעיצוב המוצר. שם למד הרבה מבעלי העסק, במיוחד את כל רזי השימוש בצבעים כצייר, בטכניקות שונות. משתים עשרה שעות ביום עבר בהמשך לשמונה שעות עבודה. ארבע שנות עבודתו בחברה הקנו לו ידע מאד מגוון ורחב באמנות שימושית ועיצובית, שבהמשך היה לחלק מהצלחתו כאמן. כבר אז, בגיל 12, יצר ציורים של טבע דומם, המוצגים בתערוכה, שמדהימים ברמת כישרונו בגיל כה צעיר.
אמו, שכה תמכה בהתעניינותו בציור, הקצתה לו מקום בדירתם הצנועה, כדי שיוכל לצייר. ב-1917, עקב המצב הכלכלי הגרוע בעת הכיבוש הגרמני, הוכרז אביו החורג לפושט רגל. בעצתו של יאפ גידינג, הבוס בחברה לעיצוב, נרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות ברוטרדם. הרישומים והציורים המעטים מאז מפתיעים ומעידים על גדלותו כאמן. המון רגישות ברישומים, שמופיעה גם בהמשך דרכו, במיוחד כשהיה קשר בינו לבין המודל לרישום. נסיעותיו בהמשך למרכזי אמנות באירופה, במיוחד בריסל ופריז בהמשך - הפרו את כישרונו והזינו בידע ובהשפעות שניכרו בציוריו אז.
למחייתו עבד במגוון עבודות, עד שהחליט סופית שהוא רוצה ומוכרח לעבור לארה"ב. חבר עזר לו לעלות ב-1926 על אוניית משא כנוסע סמוי, כמו גם להיכנס לניו-יורק ללא הצורך בבדיקות ורישומים באליס איילנד. כך הוא נותר שנים ללא אזרחות וניירות חוקיים. למרות שהגיע לניו-יורק עם רקע אקדמי בציור. סגנון שהמשיך לבצבץ בציוריו שנים רבות. הרי מאז שהתיישב בניו-יורק, נשבה בקסם האמנות המודרנית, ונמשך לקומפוזיציות השטוחות, חצי אבסטרקטיות של מאטיס וג'ורג'ו דה קיריקו הסוריאליסט, ולמופשט הקוביסטי של מוריו וידידיו סטוארט דייוויס, ארשיל גורקי וג'ון גרהאם. הוא זנח את הסגנון האקדמי לצמיתות לאחר מכן, כשטען ש"אפשר לאבד את השפיות מזה". בהמשך, נהג לערב רישום פחם עם צבע שמן, כשהשינויים שנעשו בציור נראו לעין.
גדולתו של וילם דה קונינג הייתה בזה, שכשצייר חלקי גוף - הם היו בצורות ביו-מורפיות. בעוד שבציורים מופשטים שלו מזכירות הצורות חזה ושדיים. הדמויות המוקדמות שצייר היו של גברים: חברים, וגם אנשי קרקס ומופעי וודוביל. בהמשך - של זוגות, ואח"כ התמקד בציורי נשים שלא בהכרח מחמיאים להן, עם ארשת מזוויעה או מפחידה, איברים מוגזמים -במיוחד האינטימיים. אך הצבעוניות, משיחות המברשות הרחבות והביטחון בהן הונחו - יוצרים בציוריו משהו המהפנט את הצופה אליהן. השפעתו על היוצרים האמריקניים ניכרת עד היום.
מתחילת שנות הארבעים היו ידידיו אלה שתמכו בו כלכלית ע”י הזמנת ציורי דיוקנאותיהם. כמו חברו מקס מרגוליס, שייסד את הלייבל "בלו נוט" כחברת הקלטות. רישום ההכנה לציור הדיוקן של מקס, ממחיש את כישרונו ורגישותו כאמן. לעומת הדיוקן בצבע שמן, שמהווה מודרניזם במלוא מובן המילה. לציורי הגברים דיגמן גם בעצמו, כשהוא מסיר את חולצתו, והרקע שסביבו הוא שילוב של מופשט גיאומטרי ואכספרסיוניסטיני גם יחד.
ב-1929 זכה להציג ב"
מומא", ב-1931 ב"ויטני", וב-1935 - ב-"פריק קולקשן”. שנה זו, 1935, הייתה הרת גורל עבורו. אז הוא החליט לשנות כיוון: את הציור הפך למקצוע ויעוד, וכדי להתפרנס עסק מהצד בעבודות מזדמנות, במקום מה שהיה עד אז להפך, כשבציור עסק רק לאחר שעות העבודה.
ב-1936 הוצג ציורו EXCAVATION במומא. ציור שחשיבותו במכלול יצירתו עצומה. ב-1937 הוקמה קבוצת האמנים המופשטים באמריקה. הוא חבר בזה לפולוק, רותקו, גורקי, וכל אלה שעשו את מהפכת ה"ניו ניורק סקול" בהמשך, וקבעו את גורל ניו-יורק כמחליפת פריס כמרכז האמנות העולמית.
ב-1927 הכיר את ווירג'יניה (ניני) דיאז, עמה חי במשותף עד 1934, עת הכיר את ג'ולייט בראונר, עימה עבר לחיות יחדיו. אך ב-1938 הכיר את זו שתהיה בת זוגו עד ליומו האחרון - איליין פריד, לה נישא ב-1943. כשנכנסה לראשונה לסטודיו שלו, נפעמה מהניקיון והסדר שבו, והגדירה אותו כ"אדם גדול". ואכן, בגיל 40, עם ציוריו "PINK LADY” ו- PINK ANGELS” נחשב כבר לאחד מעמודי התווך של האמנות האמריקנית. היה זה הודות לשילוב בין שאפתנותו שידעה לרתום לצידו את גדולי המבקרים, לבין כישרונו. אך לא קלה הייתה הדרך. בשנות השפל הכלכלי נאלץ להירתם לעבודות הדחק שארגנה הממשלה האמריקנית לאמנים ויוצרים.
במסגרת זו הוזמנו אצל האמנים ציורי קיר מונומנטליים, וכך גם אצלו. למרות הדלות, בעת שהשתכר 22 דולר לשבוע, הוציא 700 דולר על רכישת פטיפון, כדי שיוכל להאזין למוזיקה קלאסית ולמוסיקת ג'ז שכה אהב. הוא גמע כל תערוכה של פיקאסו, מאטיס , לז'ה ואחרים שהוצגו בניו-יורק, ועקבותיהם ניכרים בציוריו של שנות השלושים. אך בהמשך, במיוחד כשהתמקד בציורי הנשים, פיתח כתב יד אישי שהקנה לו את שמו ופרסומו.
לטעמי, פסגת יצירתו מצויה בציוריו השחורים, שכמו אצל כמה מחבריו לקבוצה, היו שפה מופשטת טהורה, שצוירה במין תמציתיות ותנופה, הרבה כוח ועוז, וחדרה הישר ללב כל צופה. לציורים השחורים הקדיש רק שתי תקופות בחייו, אך גדולתם חיה ונוקבת. בכל ציוריו ניכרת משיכתו לפילוסופיה, תוצאת היכרותו עם גדולי הפילוסופים, במיוחד מהתקופה בה שהה בפאריס. לימודיו באוניברסיטאות באמריקה הכבירו את ידיעותיו והרחיבו את אופקיו בנוסף לשליטתו הפנומנלית במדיום.
תערוכתו של וילם דה קונינג (שתוצג עד ה-9.1.2012), מלווה בספר עב כרס, מלא מחקרים על כל תקופה בחייו, עם פירוט מהמם וניתוחים מקצועיים בצד כרוניקה מפורטת וצילומים מרהיבים של כל העבודות בתערוכה, לצד איזכורים מצולמים של היצירות שהשפיעו עליו. ספר שהוא יצירה בפני עצמה.
תערוכה ענקית במימדיה ובחשיבותה.
