האם שפת היידיש היא חי-מת, או שמא היא איננה אלא מת-חי? על-פי גירסתו של פרופ' יחיאל שיינטוך, הרי שה"מאמעלושן" איננה לא זה, אף לא זה. ראש הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית משוכנע שהיא, פשוט, נרצחה. האסמכתא שלו: מתוך שישה מיליון יהודים שנספו בשואה - כחצי מיליון היו, על-פי אומדן, דוברי יידיש.
אבל לא רק השפה היא זו שנרצחה. גם מוסדות התרבות שלה הוחרבו עד היסוד ואפילו בכוונת מכוון. מבחינה זו, יידיש היא, אומנם, גם מת-חי וגם חי-מת. כך, מכל מקום, הכריזו על עצמם אחדים מסופריה, ניצולי השואה, דוגמת מרדכי שטריגלר, יצחק כצנלסון וק.צטניק.
אז נכון שהיידיש חיה ונושמת בתוככי התרבות העברית ושפתה, אף ש-1,200 מסופריה הושמדו, בעודם במלוא פריחתם. ובכל זאת, היידיש כיום חיה ופורחת. לא רק בקרב ניצולי השואה, אלא גם אצל צאצאיהם ואצל יהודי התפוצות, שלא חיו באירופה בעת מלחמת העולם השנייה. הצרה היא שצורת-חיים זו היא בעיקרה, בעלת קיום פאסיבי, תת-הכרתי ואף מודע למחצה, אבל במתכונת של זיכרונות בלבד.
כך או אחרת, הפוטנציאל של שפת היידיש לא רק שעדיין קיים - הוא גם חי ונושם. מסתבר שהמילון האידישאי חדר, אפילו, ללקסיקון העולמי ויש לו בו חיים משלו. מילים כמו אלטעזאכן, בלוף, ברוך, גליק, זבנג, חאפר, יורצייט, לוקש, מאכער, נודניק ופראייר - הן רק דוגמאות אחדות הממחישות זאת.
