מה יש לך עם השואה, למה אתה מעלה את העניין הזה בכל ויכוח ובכל שיחה? מה, זה אורנג'דה? מתווכחים על השוק המשותף, על הקומוניזם, על הטרור המוסלמי וחלוקת ירושלים ואני בשלי. הלקחים שלי לקוחים רובם ככולם מהשואה. כן. למען האמת אני עדיין חי שם.
אני דור שני, כמעט שני, לשואה. הורי ניצלו. הם הצטרפו להכשרה בפולין ועלו לארץ בשנת 39', ממש ברגע האחרון. משפחותיהם נספו. גם אחיה של אמי ניצל. הוא הגיע לארץ בשנת 47' לאחר שהתגלגל המום ומרופט בכמה מחנות פליטים באירופה שאספו ניצולים-שרידים ממחנות ההשמדה. עם פרוץ המלחמה העולמית שלח דודי את אשתו ובתו לטריאסט בדרך לארץ ישראל. כל ימיו ולילותיו במחנות הריכוז וההשמדה עברו עליו בהזיית המפגש המחודש איתם בארץ המובטחת. הוא התגלגל לקפריסין וגם שם, בדרכו לארץ, לא ידע מה עלה בגורלן.
כשהגיע לארץ גויס דודי למאמץ המלחמה ותרם את חלקו בנדיבות ובאמונה רבה. רק לאחר המלחמה הסתבר לו וגם לאחותו כי משפחתו לא שרדה. עדי ראייה או שמיעה מסרו לו שאשתו וילדתו הורדו מן הרכבת ונשלחו גם הן אל הכבשנים. באו ימים נוראים ודודי חלה. מחלת הסרטן פגעה בו. מלאך המוות שבמחיצתו חי שנים ארוכות פגע גם בו. דודי כתב לאמי מכתב וביקש את סליחתה. אינו יכול להמשיך יותר. ירד עליו חושך והוא מכסה אותו מכל עבר. הוא התאבד.
אני זוכר את היום הארור הזה. אמי קיבלה את המכתב שמסרו לה חיילים, חבריו לנשק של אחיה. היא ניצבה דמומה. הייתי כבן שש או שבע והיא אמרה לי, אחי מת. היא לא הבחינה בי. החיילים הלכו והיא סגרה את הדלת. לאט-לאט פסעה, ניצבה מול הקיר הלבן. שלושה ימים ניצבה אמי מול הקיר הלבן בכניסה הצרה לבית ללא תנועה, ללא הגה. מעולפת בעמידה. צעקתי לה, אימא, אל תלכי ממני, אל תעזבי אותי... אבל היא הייתה רחוקה וקולי לא הגיע אליה. לבסוף נשמטה חסרת רוח חיים על הרצפה. מאז, כך נדמה לי, בוער כבשן אש בליבה.
כן, עדיין אני חי בתחושה שהשואה היא עסק ודאי והחיים הם עניין משני או שולי שיכול או לא להתרחש.
מתי החלה השואה?
היא החלה להתרחש כשניצבנו מול הר סיני וקיבלנו את התורה. עם התורה הפכנו את העולם. מאותו רגע העולם כבר לא מה שהיה, הוא התהפך. כשהיטלר ניסה להסביר את הצורך בהשמדת כל יהודי ויהודי באופן אישי עד דור שלישי ורביעי הוא אמר לנאמניו: כדי לחסל את הקומוניזם מספיק להרוג את סטאלין. כדי להתגבר על האנגלים מספיק להרוג את צ'רצ'יל. כדי להביס את הקתולים די לרצוח את האפיפיור. אבל כדי להתגבר על היהדות יש להשמיד כל יהודי ויהודי בעולם. היהדות היא וירוס מידבק ונשאיה לא מאפשרים לנו לחיות בעולם הזה. משהו בסגנון הזה הוא אמר. מקווה שלא נסחפתי.
שרדנו, אנחנו היהודים, מאבקים ועימותים קטלניים עם האימפריות האדירות של העולם. מצרים, אשור, בבל, פרס, יוון, רומא, נצרות ואיסלאם, נאצים ובולשביקים. אני שואל, מה ליהודים ולמסעי הצלב שהתארגנו על-ידי נוצרים באירופה כדי לשחרר את ירושלים מידי הערבים המוסלמים? ואף על-פי כן הושמדו קהילות של יהודים בכל רחבי אירופה בכל מקום שבו עברו הצלבנים. בכובשם את ירושלים השמידו נושאי הצלב גם את היהודים יושבי העיר. למה? כשמדובר בהשמדת יהודים - הנאצים מצאו להם משרתים, נושאי כלים, משת"פים ומתנדבים רבים ונלהבים ללא ספור מבני עמי אירופה בכל מדינה ומדינה. משעלה היטלר לשלטון בגרמניה ואיים לחסל את היהודים לא נמצאה שום מדינה בעולם הרחב, באירופה ובאמריקה (הצפונית והדרומית) שהייתה מוכנה לקלוט פליטים יהודים.
הבחירה
למרגלות הר סיני הטביע העם היהודי מושג חדש בעולם. הבחירה. וזה מקור השנאה שאת מעלליה אנו חשים על בשרנו עד היום. לפני שקין הורג את הבל אומר לו הבורא: "...לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". כלומר, החטא הוא ממשות כמו מלאך המוות שירד אלינו מגן עדן אבל יש בכוח האדם למשול בו ולרסן אותו. יש לך בחירה. זה נאמר לקין באופן אישי. קין נכשל והבחירה האישית קרסה לחלוטין באירוע המבול.
בהר סיני נאמרו הדברים האלה לכלל עם ישראל שניצב שם כאיש אחד. עברנו לבחירה לאומית והצגנו אותה לעולם מאז ועד עתה. היהדות אינה מהות מסיונרית של דברי חלקות או חרבות. עם לבדד ישכון. עם שעל שכמו נטל לאומי כבד מנשוא.
הנצרות והאיסלאם שצמחו בהשראה יהודית היו דתות מיסיונריות שפנו תחילה לעבר עמים עובדי אלילים והשמידו כל מי שמיאן לקבל את הבשורה החדשה. לבסוף יצאו למלחמה זו בזו ושתיהן השתדלו להשמיד את היהודים שכונו עדי ה'. כמו המאפיה, הם ניסו לחסל את העדים ואת מערכת המשפט ואת הבחירה. כשמצמידים אקדח לרקה המציאות ברורה כדם ולכן אין מקום לבחירה. דם נשפך כמים והתחזית לאחרית הימים הייתה עוד ועוד מרחצי דמים, מסעות צלב וכיבושי ג'יהאד. המלחמה ביהודים היא עיקרון בסיסי, קיומי. מיסיון משמעותו אין בחירה ואם אתה לא מבין את זה אחי, נקים לך מוסד של 'מבקר מדינה' מסוג שנקרא אינקוויזיציה, סבונארולה. מוסדות כאלה התעוררו גם באיסלאם. היום אלה תנועות מסוג חיזבאללה, חמאס, משמרות המהפכה, אחים מוסלמים, אל-קאעידה... אני מגזים?
סיפור על אהבה וחושך
בסיפור על אהבה וחושך מתאר המשמיל המשכיל
עמוס עוז בעמ' 414 את רצח השיירה לבית חולים הדסה על הר הצופים. שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה הנוראה שבה הושמד שליש מהעם היהודי, שיתף עצמו הממשל האנגלי ברצח יהודים רובם ככולם רופאים ומדענים של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה ששירת גם את הישוב הערבי בירושלים.
תחילה הבטיח שר המושבות הבריטי ארתור קריץ'-ג'ונס לסוכנות היהודית כי צבאו נמצא בירושלים והוא ערב להסדר הקבוע של שיירת חילופי המשמרות לבית החולים ולאוניברסיטה. זה היה שקר מתועב. במבואות שייח' ג'ראח ניצב קצין משטרה בריטי וסימן לשיירה כרגיל כי הדרך פנויה ומאובטחת. בלב השכונה הערבית נפתחה אש כבדה על השיירה. ההתקפה התרחשה פחות ממאתיים מטרים מעמדת המשמר הבריטי שתפקידו היה להבטיח את הדרך אל בית החולים. שעות ארוכות עמדו החיילים הבריטים והסתכלו בהתקפה בלי לנקוף אצבע. בשעה 09:45 בבוקר חלפה במקום מכוניתו של הגנרל גורדון מקמילן, המפקד העליון של הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, שטען אחר-כך במצח נחושה כי נדמה לו שההתקפה כבר הסתיימה. היא לא. בשעה אחת בצהריים וגם כעבור שעה, עברו במקום מבלי להיעצר כלי רכב צבאיים בריטיים. כאשר פנה קצין קשר ממטה הסוכנות היהודית אל המפקדה הבריטית וביקש רשות לשלוח כוחות של ההגנה כדי לחלץ פצועים וגוססים. נאמר לו כי הצבא הבריטי שולט במצב. הבריטים אסרו על התערבות יהודית. בשעה 13:45 טלפן נשיא האוניברסיטה העברית, הפרופ' יהודה לייב מאגנס, אל הגנרל מקמילן ושיווע לעזרה. התשובה הייתה שהצבא מנסה להגיע למקום אך התפתח שם קרב עז... בין מי למי? אני שואל.
בשעה 15:00 הועלו שני האוטובוסים באש וכמעט כל נוסעיהם, שרובם כבר היו פצועים וגוססים, נשרפו חיים. שבעים ושבעה חללים (77) נמנו. לאחר המבצע המתואם של כוחות הממלכה הבריטית והפורעים הערביים יצא הוועד הערבי העליון בהודעה רשמית אשר בה תואר הטבח כמעשה גבורה... זו בריטניה הגדולה שבה יצא בשנת 1917 הלורד בלפור בהצהרת ממשלתו ובה הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
למה לא אוהבים אותנו?
למה לא אהבו את אבותינו ואבות אבותינו – זה ברור. אם אינכם מבינים, נסו לקרוא את ספרות ההשכלה ותשכילו. את ברנר, ביאליק, מאפו, א.ד. גורדון ואת אנשי העלייה השנייה. גם עמוס עוז מתמצת את הדברים בעמ' 513: "כמעט שום דבר לא הבנתי, מלבד אולי מה שראיתי דרך המשקפיים של אבא, כלומר – שהעיירה היהודית בגולה הייתה עלובה ונקלית וגם מעוררת גיחוך".
גם אנחנו לא אהבנו אותנו. הציונות החילונית הייתה מהפכה. סתימת הגולל על היהודי הגלותי המכורכם ועל מורשתו. מטרת המהפכה לברוא גזע יהודי חדש, זקוף, אמיץ, מחושל, לוחמני, אוניברסלי, נאור, לאומי, ממלכתי, אנושי, משכיל. ועוד, כמובן.
אז למה לא אוהבים אותנו, את ילידי הארץ, את האנשים היפים, הנאורים, החדשים? גם עמוס עוז נושא בקרבו רגשות אשם אישיים ולאומיים לא ברורים ולא מבוררים כלפי הערבים יושבי ירושלים שאיתם בא במגע והוא מחפש הזדמנות נאותה לפגוש בם לאחר מלחמת העצמאות ולנסות להסביר להם את עמדתו. אולי להתנצל ולקבל את התנצלותם (עמ' 417-416). אמו אומרת לו: "אף פעם בימי חיי לא פגשתי תמימות כמו שלך... התמימות הזאת לא תתקלף לך. אף פעם. תמיד אתה תישאר תמים" (עמ' 447). אנחנו תמימים ואנחנו מבקשים אהבה בכוח.
ננסה אם כן להחזיר את היהודי המכוער, הגלותי והנקלה שוב לחיים, נציב אותו על המפה במחוזות מסויטים כגון השטחים הכבושים.
יוסי שריד, שרת החינוך לשעבר וגם עמוס יתארו את המתנחלים במונחים גלותיים שמעוררים שנאה בלב כל בעולם. הם אלה שאותם שונאים הערבים, לא אותנו היפים הם שונאים. הם אלה שהעולם מואס בם. וגם אנחנו היפים מואסים. כי אנחנו רוצים להיות ככל הגויים והם, המכוערים, מושכים אותנו לתהום. שרת החינוך תזדעק מול שר הביטחון התוקפני והמכוער ותכנה אותו בעת מבצע
עופרת יצוקה שנועד להגן על ערים של יהודים מפני קסאמים, רוצח. נו, כמה שאנחנו באמת יפים, מה? אותנו הערבים והעולם אוהבים. במסגרת פתרון בעיית הנדל"ן ירחיקו את המכוערים, המתנחלים, מן הגבעות הכבושות, המעונות. ויש לשים קץ לאפרטהייד...
אנחנו יפים, לא?
עמוס וחבריו הצהירו בעבר בארץ והם מרבים לומר זאת בכינוסים, בעצרות ובהרצאות באירופה המערבית ובאמריקה, כי הבעיה בארץ ישראל היא עניין של נדל"ן. כלומר כל העימות בינינו לבין הערבים הוא על כברת ארץ. עמוס שכח מה שכתב, שניסו לחסל אותנו מיד עם הקמת המדינה. לחסל, כלומר לפתור את בעיית הנדל"ן ולא בצחצוחי לשון. עמוס עוז רואה כמה גבעות שאולי צריך להעבירן מיד ליד, לרשום שוב בטאבו. הוא אינו רואה את השואה שאני רואה. הוא רואה ממול משפחות של איכרים ערביים שורשיים ולא רואה ג'יהאד של מוסלמים שמקור מחצבתם במדבר והם צאצאיו של שודד שיירות שיסד דת כדי למסד שוד שיירות, אונס ורצח.
עמוס פוסל אותנו במומו. מומו הוא מום של אדם נאור, ידען, רב-תרבותי, מנומס, בעל שורשים אירופיים, מלומד. הוא יהודי בעל בחירה, אבל מה יש בצד השני שהוא משווה אותו בחן רב לצד שלנו? בצד השני עדיין חולפת השיירה, נעה להר הצופים. קהל הצופים יושב על היציעים ומריע. ממול ניצב השוק המשותף על נפלאותיו וגם הגנרל המפואר גורדון מקמילן ולצידם הנפט השחור של מעצמות האיסלאם. כן, יש גם חושך, אבל עוז מציע לקבל אותו באהבה.
שואה או נדל"ן - מה הבחירה?
