בספר "אלו ואלו" מאת ש"י עגנון בהוצאת שוקן 1998, קובצו יחדיו סיפורי המחבר, ובעמודים 240-238, מתאר הסופר כיצד כתב את צירוף המילים "הסוכה מריחה", ובא דקדקן אחד וטען בפניו כי לא הסוכה מריחה אלא האיש מריח את ריחה של הסוכה.
בעקבות הערה זו, מתואר לאורכם של כמה סיפורים קצרצרים כיצד תר הסופר אחד מלומדים אשר יאשרו עבורו את צירוף המילים "הסוכה מריחה", ולא נח עד אשר מצא שניים שהם נחשבים בעיניו שאישרו לו את הצירוף אף שלא אוששו דבריהם במקורות.
בבואנו לברר האם היה צריך הסופר לבדוק את אשר בדק על-ידי איתור בני סמכא לעברית, נפנה תחילה למילון אבן-שושן, ונמצא שם שני פירושים למילה "הריח":
האחד:
"חש בריחו של דבר מה, קלט בתאי התחושה של האף את הגזים המתנדפים מחומרים שונים".
והשני:
"נתן ריח".
דילגנו בכך על הפירוש השלישי - "בהשאלה: חש, הרגיש" - כי הוא רחוק מענייננו כאן.
(הציטוטים מובאים משני מקומות שונים ונפרדים במילון - האחד תחת האות ר' (ריח) והשני תחת האות ה' (הריח)).
כך מצטרף הלשונאי אברהם אבן-שושן ונותן הסכמתו ל"סוכה המריחה" של ש"י עגנון.
הפירוש השני למילה "הריח" - (נתן ריח) - מאשש את הצירוף של ש"י עגנון "הסוכה מריחה", שכן הביטוי "נתן ריחו" הוא ביטוי שכיח ושגור בשפה העברית, ולא רק בשיר השירים ("נרדי נתן ריחו" - שיר השירים א', י"ב - היה יכול להיכתב גם: "נרדי הריח").