רבי בר-זיתא היה נוהג לקשט את סוכתו בכל שבעת המינים. סכך היה נותן בה חֲרֻיּוֹת עץ התמר המגיעים מקיר אחד למשנהו, גולשים כשערותיו של נער על עיניו. על שידרתם הסמיקו תלויים רימונים אדומים שכתרם מושלם, כרסם פוקעת וגרעיניהם האדומים קוראים למביני-דבר למוץ את לשדם. אשכולות תמרים צהובים העמו את נצנוץ הכוכבים שחייכו מבעד לסכך, ענבי סוף הקיץ הזמינו דבורים, ותפוחים ירוקים קימטו מעט את פניהם. בפינות סוכתו הקפיד ותלה ענפי זיתים וענפי תאנה זה בצד זה. נתנו עלי התאנה את ריחם המשכר והמזמין ועלי הזית התייבשו אט-אט לנוכח פני האושפיזין שביקרו בסוכה.
אמרו לו תלמידיו: "מסתירים עלי התאנה את ענפי הזית". לא שעה להם.
היו ענפי הזית מתרפקים על ענפי התאנה ועליהם הכסופים התעגלו משל היו פיהם של תינוקות הנותנים שפתיהם כשפופרת לקראת הדד.
משעבר החג יצא רבי בר-זיתא מסוכתו, הביט לרגע בחֲרֻיּוֹת התמרים שהניח על גגה והודה לאל על שנמנע מלתת גשמי ברכה בכל שבעת ימי הסוכות.
אמרו לו תלמידיו: "הנה התמעט הירח, רבנו. פניו הסקרניים שהתחרו באתרוג הנאה, הפכו רזים ומכורכמים כהושענות אלה שנחבטו בקרקע". שלפו את חֲרֻיּוֹת התמרים מעל הסוכה והניחו אותן בצד הדרך, יבוא קולע הסלים וייקחן.
משסיימו לפרק את יריעות סוכתם נותרו בפינותיה ענפי עץ התאנה וענפי הזית שעליהם הזעירים תלויים כדמעות שיבשו על לחיי קטנים שנרדמו.
אמר להם רבי זיתא: "שמא אספר לכם גלגולן של דמעות כסף אלה?"
עזב בעל הפטיש את מסמריו, הניח בעל היריעות ליריעותיו ואשר על הסכך נטש ערמתו. התאספו התלמידים סביבו.
אמר להם: "משסיים הבורא לברוא את הצמחים שילחם לשדותיו. הלכו הצמחים והתיישבו זה בכה וזה בכה. ישב הזית אצל התאנה.
משהיכו העצים שורש ועשו פרי קרא להם ואמר: "אתן בכם שמות".
הזדרזו העצים והתקרבו אל כיסא הכבוד, אלה מנענעים עלוותם, אלה מושכים אחריהם שורשיהם ואלה מטים גופם הנוקשה מחמת זקיפותם.
חשה התאנה וניצבה לפני הבורא. אמר לה: "מעליך יעשו מחלצות לראשונה. פרחיך כדבש ופגותיך כרחם". יצאה התאנה מעכסת כנערה.
הזדרז הער האציל ושלח את ריח עליו הירוקים. אמר לו: "מענפיך יעשו עטרה לראש גיבורים".
היתמר בפניו ארז הלבנון. אמר לו: "הנה אתה מסד וטפחות להיכל הקודש" (מלכים א', ה', כ'). זקף הארז את צמרתו.
התקרבה הערבה, מניפה ענפיה הדקים לפניה. אמר לה: את עליך יחבטו עד תום ונצריך את ביכורי שדותי יביאו להיכל קודשי".
כך היה קורא לעצים ונותן בהם סימנים: "אשל זה, אברהם יטעהו (בראשית כ"א), אלון זה מינקת תשכב בצילו (בראשית ל"ה), אלה זו בן מלך תכבול בשערותיו (שמואל ב', י"ח), אלמוג זה ינעים זמירותיו בכינורות ובנבלים (מלכים א', י'), ולבנה זה אל הצאן יקחוהו (בראשית ל', ל"ז)".
לא סיים דבריו והוסיף והזכיר לחרוב את חורבן הארץ ולתפוח ולרימון את השחרחורת משיר השירים.
עמד הזית מבויש במקומו ועליו מחווירים. הביט בעצים היוצאים מלפני הבורא ועיניו הכלות תרות אחר עץ התאנה שאהב. משראה כי כלו כל העצים וכי הכל יצאו מלפני הבורא, ניגש ברעדה אל כיסא הכבוד ועמד.
"מה בקשתך, הזית", שאל האל, "הנה נתתי את פרייך מר וקשה כסלעים ששורשיך ישברו".
לא זז הזית ממקומו.
הוסיף ואמר: "בשמנך מלכים ימשחו ואור המנורה יהיה גנוז בו".
לא זז העץ ממקומו.
"הנה אוסיף לשנותיך ימים אין מספר ותאריך שנותיך על פני כל עצי הגן". הוסיף האל: "כל מימי המבול לא יוכלו לך".
לא זז העץ ממקומו.
"מה עוד תבקש?", שאל האל והביט בעיניו העששות של העץ הכפוף.
"לא ארצה דבר", ענה העץ המכסיף, "רק להניח את צמרתי ליד עץ התאנה ולהריח את ריחה".
הביט בו האל וראה את עיניו המביטות אל גבה של התאנה.
אמר לו האל: "הנה אני נותן בך לב אשר גם אם יפקע, לא תסור ממנו האהבה".
תקעו בו תלמידיו עיניהם העגולות ולשונם תלויה.
חתם ואמר להם: "ומאז היורד לפרדס זיתים יעיד כי ראה עצים רבי ימים ושנים שליבם פקע אך קליפתם מרעננת ענפיה כבן תשחורת המטלטל את תלתליו. והעולים בהר הזיתים עם רוח המדבר המטפסת מנחל קדרון יראו נצרי זית צעירים העולים על גזעם המת של סב-סב-סבם ונושאים את עלי הכסף הזעירים ואלה תרים במבטם ומחפשים להם עץ תאנה - צמרתו נוגעת בגדרות אבני העיר ופגותיו דבש תגרנה".
הקישו התלמידים בלשונם ושבו לעיסוקיהם. תלש בעל הפטיש את מסמריו, קיפל בעל היריעות את יריעותיו ואשר על הסכך הטיל בראש ערימתו בדי זית שכמשו וענפי תאנה יבשים. שב רבי זיתא לביתו ולבנה חיוורת ורזה הסבה את זווית פניה ותרה אחר כוכביה שרחקו ממנה.
