דווקא התגובה להצעת ראש הממשלה
בנימין נתניהו להעניק סיוע לנפגעי רעש רעידת האדמה בטורקיה - תגובה של סירוב בלתי נתפש - מוכיחה יותר מכל את היעדר ערוצי התקשורת ושיבוש הבנות בין טורקיה לבין מדינת ישראל.
מדינת ישראל וקברניטיה - ענייניים, ואילו אצל הטורקים הדבר האמיתי אינו נזקם ומזעורו בעתות מצוקה - אלא כבודם. זו השפה, אלו כללי המשחק, ובדיון דו-צדדי - כאשר כל צד נותר דבק בשיטתו - אין דו-שיח, וכאשר יש דו-שיח - מה שאומר א', מבין ב' בצורה שונה, מנוגדת, מפתיעה ולא ברורה.
כל עוד לא יבינו מנהיגינו את הערוצים המקבילים בין מדינת ישראל לבין שכנותיה - המצויות כולן במזרח תיכון ישן - יהיו תקלות מדיניות וחוסר הבנות.
אין זה סוד כי במצב הנוכחי טורקיה זקוקה לסיוע ומדינת ישראל יודעת לתת סיוע כזה. אלא שטורקיה צריכה לעבור מחסום נוסף בקבלת הסיוע והוא מחסום כבודה אותו היא שומרת כערך עליון.
בימים הקרובים נוכל להבין עד כמה הכבוד חשוב לטורקיה, ומה הן הסיבות של תקלות דיפלומטיות שכיחות בין טורקיה לבין מדינת ישראל, אותן חווינו בעת האחרונה.
אם נשליך את יחסי טורקיה-ישראל ליחסי ישראל-מדינות תומכות טרור (לבנון, סוריה, ירדן, מצרים וכולי), יהיה צורך להוסיף את הקנאות הדתית המפורשת כאחיזה בדרך הטרור כערך עליון נוסף לכבוד, וזה כבר הרבה יותר מורכב.
השאלה היא האם צריך להתחשב בדרך הטרור ובדרך הכבוד ולהסתגל אליהן תוך שינוי האמת שלנו, ולשאלה זו יש גם תשובה ברורה - לא, אבל צריך להבין ולהסיק מסקנות ראויות, דבר שמדינת ישראל טרם השכילה לעשות.
