עסקת שליט מהווה אסון בקנה מידה לאומי. לו היו שואלים אותי, הייתי מתנגד לה בכל תוקף. אבל מכיוון שהדברים כבר ידועים ונדונו בכל השנים מאז חטיפתו, ובמשנה אינטנסיביות בשבוע האחרון, אין צורך להוסיף עליהם. עכשיו, משעומדים אנו בפני עובדה מוגמרת, כדאי אולי להראות שלמרות הכול, בממד אחר, אסטרטגי, יכול להיות שמעז יצא מתוק.
לא רק עם ישראל יוצא מובס מעסקת שליט. מפסיד גדול נוסף שלה הוא אבו-מאזן, והנהגת אש"ף בכלל. ניצחונו של חמאס שומט את הקרקע מתחת רגלי אש"ף. חמאס הוכיח ל"אומה הפלשתינית" שלכל הצ'קים שלו יש כיסוי. הוא הוריד את ישראל על ברכיה, יצר בה דמורליזציה וחשף את חולשתה, השיג ניצחון צבאי שגם אוגדות שלמות לא היו יכולות להשיג עבורו, נתן רוח גבית לצעירים הערבים שמייעדים עצמם לטרור ועוד.
אבו-מאזן לעומת זאת לא השיג לפלשתינים דבר לכאורה. בקרב מול הנהגת אש"ף על דעת הקהל ברחוב הערבי, זכה חמאס בנוקאאוט. אבו-מאזן נותר כתרנגול מרוט נוצות.
למעשה, הפלשתינים לא זקוקים לכיכר א-תחריר משלהם. יש להם את עסקת שליט. העסקה מהווה את ניצחונם של האיסלאמיסטים על קבוצות ההנהגה החילוניות שעטפו עצמן באידיאולוגיה לאומית מערבית, ובנו את שלטונן על כספי המערב. במובן זה, עסקת שליט היא ההמשך הטבעי של תהליכי החלפת ההנהגות שראינו בשנה האחרונה בעולם הערבי. ההנהגות ה"לאומיות" נופלות, והנהגות עממיות, ובהכרח גם איסלאמיסטיות, תופסות את מקומן.
אין פלא בכך שההנהגה המצרית היא שהצליחה לסגור את העסקה. הכוח החזק במצרים, גם אם הוא עדיין רק מבצבץ מאחורי הקלעים, הוא "האחים המוסלמים". יש להם אינטרס ברור להמשיך את תנופת "האביב הערבי", לכבוש עוד מוקד כוח - החברה הפלשתינית - ולהעבירו להשפעתם. שליט מצרים, טנטאווי, שתיווך בעסקה, לא הפך לחובב ציון. הוא שירת את השליטים האמיתיים של מצרים הנוכחית - האחים המוסלמים. כל זה מסביר לנו את העיתוי הנוכחי של העסקה מבחינת הצד הערבי.
ניצחון פירוס
ניצחונו של חמאס ברחוב הפלשתיני הוא מבחינתו ניצחון גדול - אבל רק במישור הטקטי. במישור האסטרטגי זהו למעשה ניצחון פירוס. כוחם של הפלשתינים היה בהצגת עניינם כעניין לאומי. מול התחפושת הזאת להתנגדות העולם הערבי לקיומה של ישראל, נמס העולם כולו. את שפת האידיאולוגיה הלאומית המערבית יכול היה העולם כולו להבין. "הגדרה עצמית" היא אחד מערכיו. מול העוול הלאומי שנעשה לכאורה לפלשתינים, התרכך לִבם של כל יפי הנפש בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. התחכום הערבי באסטרטגיה זו של חיסולה ישראל, פעל היטב לפירורה של זו מבפנים ולהפעלת לחץ בינלאומי מסיבי עליה מבחוץ.
חמאס, לעומת זאת, איננו מתחפש. הוא אומר את האמת. מבחינתו עצם קיומה של ישראל מהווה עובדה בלתי אפשרית. סיסמאותיו של חמאס אינן לאומיות אלא דתיות, ואינן רק פלשתיניות אלא כלל-ערביות. מבחינתו ישראל הוקמה בלב תחום המחיה הערבי ההיסטורי והיא תקועה לערבים כעצם בגרון. ישראל מייצגת את העולם המערבי בכלל ואת אמריקה בפרט. היא זרה בתרבותה, בדתה ובזהותה לסביבה. בקיצור - אין לה זכות קיום.
אמנם חמאס נחוש, קשוח, אכזרי וטוטלי הרבה יותר מהנהגת אש"ף, אבל אסטרטגית קל לנו להתמודד מולו הרבה יותר מאשר מול המסכה של אש"ף. כשמעמיד חמאס מול החברה הישראלית את האסטרטגיה של "הכול או לא כלום", הוא איננו מאפשר לה להמשיך לשגות באשליות. חמאס, בניגוד לאש"ף, לא מותיר לנו ברירה אלא להכיר באמת: המאבק הקיומי של ישראל מול העולם הערבי הוא מאבק של להיות או לחדול.
יתר על כן. העולם המערבי, שבקלות כה רבה קנה את השקרים על אודות "עם פלשתיני" מקופח, יהיה הרבה פחות להוט לסייע לאיסלאם הרדיקלי לכבוש עוד משלט בדרכו לאירופה. למרות ניוונה של אירופה, עדיין איסלאם רדיקלי ומוצהר לא יוכל לזכות אצלה בתמיכה גורפת. שלא לדבר על ארה"ב. השתלטותו של חמאס על הנהגת הפלשתינים עשויה בהחלט להסתיים במעבר של חלק משמעותי של העולם המערבי לצדנו.
אם כן, כשיושלם ניצחונו של חמאס ברחוב הפלשתיני, יתברר עד מהרה שזהו ניצחון פירוס. עם ישראל, שהתבלבל לחלוטין מול המסכה הפלשתינית, יֵדע לעמוד, גם אם במחיר כואב, מול האמת.
למה התכוון המשורר
האם לכך התכוון המשורר? האם נתניהו הבין שניצחונו של חמאס הוא תבוסתו של אבו-מאזן? האם הוא הבין שניצחונו הטקטי של חמאס הוא תבוסה ערבית אסטרטגית?
יותר מכך: האם יש בכך רמז על עיתויה של העסקה? האם זוהי התגובה הישראלית לספטמבר של אבו-מאזן? האם נתניהו חש שהדרך האחרונה לעצור את המהלך הבינלאומי של אבו-מאזן היא על-ידי כניעה לחמאס על-מנת לחסל אותו?
ועוד: האם אולמרט ונתניהו עיכבו את העסקה עד היום מתוך אינטרס - ולחץ אמריקני - שלא למוטט את אבו-מאזן?
מפתה מאוד לחשוב כך, אבל קצת קשה לחשוב שנתניהו כל כך מתוחכם, נחוש והחלטי. שהוא מנהיג. אם אכן כן, הרי היו מעורבים בשיקולי אישור העסקה אנשים רבים - ביניהם רוב שרי הממשלה - והדברים היו דולפים בשלב מסוים.
כך או כך, בין אם אלה היו שיקוליו של נתניהו עצמו ובין אם "רק" של ריבונו של עולם - וכמובן, שני הפירושים יכולים להתקיים בו-זמנית - הרי שלמרות המחיר הנורא והנמהר של העסקה, אפשר שברמה האסטרטגית עוד יצא מתוק מעז.
