בכל סיפור טוב חייבת להיות גם דמות רעה. בסיקור שחרורו של
גלעד שליט הוטל התפקיד הזה על כתבת הטלוויזיה המצרייה שהירה אמין, שהביאה את הראיון הראשון עם החייל המשוחרר. מה לא נאמר עליה: שזה היה ראיון כפוי, מניפולציה זולה, שהיא חטפה אותו, שגילתה חוסר אנושיות. הגדילו לעשות פקידים ישראלים אנונימיים שצוטטו ב"ג'רוזלם פוסט" אומרים כי הראיון היה "נצלני, פוגעני, חובבני, תעמולתי ואכזרי". בקיצור: המכשפה מהאגדות.
נכון, אלה אינם בדיוק התנאים האופטימליים לקיום ראיון. אבל אמין צדקה כשאמרה שאינה מכירה שום עיתונאי שהיה מסרב בנימוס להזדמנות לקיים ראיון כזה. התקשורת הישראלית קנתה את הצגתו של שליט כ"ילד שלנו", אבל בעיני העולם הוא דמות שעמדה במרכז חלק משמעותי מהסיקור המזרח-תיכוני בשנים האחרונות.
למשמע ההתנפלות על אמין נזכרתי במספר לא מבוטל של ראיונות שקיימו כתבים ישראלים בעשרות השנים האחרונות עם מחבלים ומחבלות שנכלאו בארץ. ברוב המקרים, הראיונות הללו לא נערכו משום שהמחבלים הללו קמו בוקר אחד עם תשוקה עזה להציג את משנתם מול מצלמה ישראלית, אלא בעיקר מפני שלמישהו בשב"כ היה עניין בקיום הראיון.
לאיש לא היה מושג, גם לא לכתב המראיין, איזה לחץ הופעל על המחבל לדבר ומה הובטח לו. הצילומים נערכו בדרך כלל בתוך מתקני כליאה, תחת עינם הפקוחה של סוהרים וחוקרים. והמרואיינים, אגב, לא היו עם רגל אחת בבית, אלא נכונו להם עוד שנים בכלא. הם היו אומנם מעורבים בפיגועים חמורים, אבל מבחינת "האתיקה של ראיונות", אם יש תורה כזו, השיחות איתם לא היו שונות מהראיון עם שליט.
אמין אולי אינה האם תרזה (כמה עיתונאים הם כן?), אבל מגיעה לה תודה מציבור צרכני התקשורת. הראיון הקצר, המבולבל בגיבוב השפות, סיפק למעשה את תמצית המידע שביקשנו: לראות את גלעד, להאזין לקולו, לשמוע בכמה משפטים על שביו, לחוש שהוא חי ומדבר בהיגיון אחרי יותר מחמש שנים בשבי. הודות לה קיבלנו בדיוק מה שכולנו רצינו. היו אומנם כמה שאלות מוזמנות, כמו זו שעסקה באלפי האסירים הפלשתינים שעדיין אסורים בבתי-הכלא. גם זה מחיר שלא מעט עיתונאים שילמו, ועוד ישלמו, כדי לזכות בראיון חשוב. ובמקרה הזה גם התרגום לערבית לא היה מדויק, כנראה, אבל זו לא הייתה אשמת המראיינת.
מגיעה לה תודה גם מעיתונאי ישראל: אמין ספגה את מטחי הזעם שהיו מוטחים בכתב ישראלי שהיה ממלא את תפקידו ושואל שאלות דומות. חוסר רגישותה, כביכול, איפשר לעיתונאי ישראל, לפחות למרביתם, לרחוץ בניקיון כפיהם ביום היחיד שבו החליטו לחרוג לרגע מכללי המשחק הרגילים (נזכיר, למשל, את התייצבות צוות טלוויזיה לצד חוקרי משטרה שנקשו על דלתו של חשוד ותיעדו את רגע מעצרו).
הפעם, במידה סבירה של היגיון, חתמו רבים מאמצעי התקשורת על אמנה שתגביל את הסתערותם על גלעד. לא ברור כמה זמן תחזיק האמנה מעמד, אבל היא גם מעוררת לא מעט שאלות עקרוניות: מי יקבע את מי צריך יהיה לאתרג בפעם הבאה? האם ראוי לעשות זאת רק לחייל השב מהשבי, או אולי גם לנפגעי עבירות פליליות חמורות? ובכלל: האם יש הצדקה לכך שארגוני תקשורת יתאגדו כדי להגביל את פעילותם?
נחזור לראיון. זה היה הישג אישי לאמין, שהתפרסמה כאשר התפטרה מעבודתה בטלוויזיה המצרית במחאה על האופן שבו סוקרו ההפגנות בכיכר תחריר בדמדומי עידן מובארכ. אתמול (18.10.11) ביצעה את הראיון עבור הטלוויזיה המצרית, שגם היא, כמו השלטון בקהיר, מבקשת לגזור קופון מעסקת שליט. למצרים חשוב להפגין לעיני הציבור והעולם שגם אחרי המהפכה מדובר במעצמה אזורית: מדינית, צבאית וגם תקשורתית.
וכמו בנסיבות הראיון, גם בניסיון לגבות דיבידנדים אין למצרים מונופול. המחבלים שוחררו, גלעד חזר הביתה, וגם אצלנו היו מי שלא החמיצו את ההזדמנות לחטוף משהו, במיוחד ראש הממשלה
בנימין נתניהו. האיש, שנאבק שנים נגד עסקות שחרור של אסירים פלשתינים, נהנה עכשיו מכל רגע לעין המצלמות, ונראה מתמוגג מהפסטיבל העממי שהתקשורת מלווה ומלבה.
הוא אכן קיבל סוף-סוף החלטה מנהיגותית בעניין שליט, גם אם באיחור ניכר, וראוי על כך לקרדיט. אבל גיוס מערך ההסברה הישראלי למופע יחצני מובהק בבסיס חיל האוויר בתל-נוף הוא כבר סיפור אחר. הטיעון של שמירה על פרטיות משפחת שליט, שסייע לרשויות השלטון לקחת פיקוד על החגיגות, נוצל בציניות על-ידי ראש הממשלה, שבחר להוביל את
גלעד שליט לעבר הוריו כאילו היה אב המוביל את בנו לחופה.
טפטוף החומר המצולם לתקשורת מהצד הישראלי שיקף היטב מגמה זו: עין קפדנית בחרה תחילה תצלומים שבהם נראים רק ראש הממשלה עם נועם וגלעד שליט. שני השושבינים האחרים, שר הביטחון והרמטכ"ל, נחשפו לציבור רק דקות ארוכות אחר-כך, מן הסתם לאחר מאבק לשכות חריף מאחורי הקלעים.
צודקת ביקורתו של אבי ויינברג בעניין; ראוי היה שצלם "פול" אחד מהעיתונות יצלם את האירוע ולא צלם רשמי, כדי להבטיח שבחירת התצלומים לפרסום תיעשה בעין עיתונאית, לא בידי יחצן. לא שמירה על פרטיות הייתה כאן, שהרי משפחת שליט עצמה הייתה בחדר סגור, אלא בימוי מדוקדק של טקס ממלכתי, שנועד לסחוט כל טיפה של תהילה מן הסיפור החמוץ-מתוק של גלעד השב הביתה.
בדיעבד, זכות הציבור לדעת לא הייתה נפגעת, וגם הלוע הפעור של הסקרנות לא היה נותר רעב, אם שידורי יום שובו של גלעד היו כוללים את הראיון הראשון של אמין, טקס צבאי קצר (רס"ל שליט מתקבל, נניח, על-ידי מפקד חטיבת השריון שבה שירת) ורגע השיבה הביתה למצפה-הילה. כל השאר היה במידה מרובה "אוויר חם" של מלל אינסופי, שנועד בעיקר להעביר זמן.
רוב הזמן, הסיקור לא היה עיתונות. זה היה ברובו קרנבל תקשורתי עתיר מלל סתמי. טקסט עיתונאי, בדפוס ובשידור, אמור להיות מוקפד ומהודק. לכל מלה יש תפקיד: העיתונאי נדרש לברור את העיקר מהטפל, להוסיף פה ושם תבליני צבע, ולדחוס הכל לקפסולה שמידותיה מדודות. אבל כאשר צריך להמתין על הקרקע למסוק שעושה את דרכו מכאן לשם, ולנחש מה קורה בחדרים סגורים, פתיתי המידע טובעים בצונמי של מלים שאינן מוסיפות מאום.
אכן, התקיימו גם דיונים באולפנים, שבהם נידונו גם היבטים משמעותיים של העסקה, אבל קשה היה להתרכז בהם: ברקע הבזיקו כל העת תצלומים שכבר שודרו קודם לכן עשרות פעמים. ובכמה מהערוצים גם הוקדש זמן מועט מדי לטקסי קבלות הפנים בעזה וברמאללה.
תחושת הרוויה התעצמה עוד משום שיום השחרור הגיע אחרי כמעט שבוע של שידורים מתמשכים וגליונות עיתונים שלמים שהוקדשו לו. "גל פתוח" מעצים מטיבו את הדרמה, אבל אין בו מענה אמיתי לצורכי הציבור. עודף המלל מעיק לא פעם על צרכני התקשורת.
מציאות כזו, בנסיבות אחרות, תיאר כתב הצבאי של ערוץ 1, יואב לימור, שהודה אחרי מלחמת לבנון השנייה כי מספר השידורים החיים העצום יצר "המון קשקשת", שהמאיסה את השדרים על הצופים. יותר מכך: בגל פתוח אינסופי "נאמרים דברים שאולי לא צריכים להיאמר מבחינת הסגנון ולפעמים מבחינת המהות", אמר לימור. מצד שני, השבוע סיפר
אורי לוי, שהיה מנהל מחלקת החדשות בערוץ 1, כי כאשר ניסו באותה מלחמה להפסיק את רצף השידורים ולשדר תוכניות אחרות, הוצפה מרכזיית הטלוויזיה בשיחות של צופים זועמים.
פעם, בימי הבלעדיות של הערוץ הראשון, יכולות היו להתקבל החלטות עיתונאיות עצמאיות מתי, איך וכמה לשדר. אבל בעידן התקשורת רבת הערוצים, כאשר נתוני הרייטינג נושפים בעורפם של מנהלים ועורכים, אין ברירה. כולם פותחים שידור, ומפחדים להפסיק, שמא הצופים יברחו.
סיקור שליט שיקף גם את האצתו של תהליך נוסף שעובר על התקשורת בעולם - הטבלואידיזציה. בעברית מדוברת: הצהבה. אחד מביטוייו העיקריים הוא העיסוק המופרז בסיפורים אישיים: זה מסקרן, זה מושך צופים, מאזינים, גולשים וקוראים. עיתונות תמיד אהבה סיפורים אישיים, אבל רק צהובונים ועיתוני רכילות הפכו את הפרסונה לעיקר.
עכשיו, כאשר הצרכן מאבד במהירות את הסבלנות, ואלף גירויים אחרים קורצים לו מסביב, מהשלט-הרחוק, המחשב, הטאבלט והטלפון החכם, דרך ההתמודדות היא באמצעות חומר קליט, שקל להזדהות עימו. ומה יעיל יותר לשם כך מאשר עניינים אישיים, וגם מובנים מאליהם. לכתוב, נניח, בלשון נוטפת קיטש על נפשה של אם היוצאת לראות את בנה השב מהשבי.
בינתיים הכל כמעט נגמר. התיק הפתוח של תעלומת שליט והחרדה לגורלו עומד להיסגר. בימים הבאים יתפנו העמודים הראשונים לנושאים אחרים. אט-אט ידעך פסטיבל השיבה, והסיפור יידחק לעמודים האחוריים. אבל הסוף עוד רחוק. חכו להמולת הראיון הישראלי הראשון עם גלעד שליט, למוספי החג של יום העצמאות ופסח ("יומן השבי של גלעד"), לספר שבוודאי ייכתב.
רשימות קשורות:
-
פלאי הטכנולוגיה
-
בין טיוח לניפוח
-
תבואו מחר
-
לבקש את רשותה של האומה
- מקפיאים,
להוטים 