מדבר חמס תרחק

נֹחַ עִם הַבִּרְיוֹת

הֱוֶה נֹחַ עִם הַבִּרְיוֹת כִּי אַתָּה בִּרְיָה

דִּבּוּר וְשֶׂכֶל מַבְדִּילִים אָדָם מֵחַיָּה

וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבֹּר גָרֶם שֶׁל הָאָדָם

וַעֲשִׂיָּה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה הָעִקָר גַּם

רְחַק מֵרַע וַעֲשֶׂה טוֹב וּבַקֵּש שָׁלוֹם

וּבְעוֹשֵׂי הָרַע הַדַּיָּן יָדִון וְבַם יַהֲלוֹם

הִתְהַלֵּך כְּנֹחַ בְּדוֹרוֹתָיו הֱיֶה תָּמִים

בְּכַךְ תַּצִּיל עַצְמֶךָ וּבֶיתְךָ וְהָעַמִּים

זֶה לָמַדְנוּ מֵנֹחַ אִיש תָּמִים וְצַדִּיק

וְהִוֶּה בְּצִדְקָתֶךָ תָמִים וּבָהּ מַחֱזִיק

שִׂים לְךָ בֵּין טוֹב וָרַע חַיִץ וּגְבוּל

שׁוּב לֹא יִנָּחֵם הָאֵל וְלֹא יָבִיא מַבּוּל האמצעי להחיות היה האמצעי להמית יצירה נפלאה למופת, תיאורה עבר לנגד עינינו בדברי בראשית. קראנו ולמדנו לדעת כי מכל מה שברא אלוהים, המים היו קיימים עוד לפני בראשית, כי הם האמצעי החשוב ביותר לחיים, ובלעדיהם אין סיכוי לחיים. קראנו כי רוח אלוהים ריחפה על פני המים. למרות חשיבות המים, הבדיל אלוהים תחילה בין האור ובין החושך, מה שמלמד אותנו שגם האור היה קיים, והנה ביום השני, הקב"ה ריכז את המים בַּאֲגָמִים וּבְיַמִּים. מיד לאחר שיצר האלוהים את האדם בצלמו ובדמותו, החל האדם לעשות הרע בעיני האלוהים, ונאמר כי עשה את הרע והשחית ובכך גדש האדם את הסאה, כי מלאה הארץ "חמס" וינחם אלוהים כי עשה את האדם, והוא גם קובע כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והנה האמצעי, שבו החייה את האדם, המים, שבלעדיהם האדם איננו יכול להתקיים, בחר הקב"ה באמצעי זה להשמידו, מביא עליו את המבול, אחרי כניסת נח ובני ביתו לתיבה וכל החיות, הרמש ועוף השמיים, אמר אלוהים לנח: אני ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה (ז', ד'). למעשה, בחירת דרך להמית את בני האדם על-ידי הטבעתם במים, כאמור, באה לסמל שאמצעי החיים בתנאים מסוימים, הוא יכול להיות בתנאים אחרים אמצעי המתה, ואכן הקב"ה השתמש באמצעי לחיים כדי להמית. אלא מה, הדבר נעשה בהדרגה, קודם כל המטיר אלוהים על הארץ מים, שיכולים בעצם להיות גשם ברכה, אך ההמטרה הנינוחה הזאת נעשתה כאזהרה לאדם כאומר לו הקב"ה: הנה אני אמטיר או הגשם הזה שיש בו ברכה לחיים, הוא ישקה את הארץ ויצמיח צמחיה למאכל ולמחיה, זאת אעשה אם תפסיקו להשחית, אם תעמדו במריכם ותוסיפו להשחית, אעצים את הגשם ואציף בו את הארץ באופן שכל האדם עלי אדמה יטבע במים אלה, וכך האמצעי לחיים יהיה האמצעי להמתה. הפרת חוקים שניתנו על-ידי בורא עולם בין פרשת בראשית לבין פרשת נח לא מצאנו שניתנו חוקים הקובעים מה מותר ומה אסור לאדם שנברא לעשות, לבד מן הצו שאסר על אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. האם מתקיים הכלל אין עונשין אלא אם כן מזהירים תחילה? כלומר, הפרת חוקים שהזהירו אותך מה לעשות ומה אסור לעשות ואתה מפר אותם. מצאנו בסוף פרשת בראשית כתוב: ויראו בני האלוהים, וכאן רש"י מבהיר: אלה הם בני השרים והשופטים שלקחו להם את בנות האדם כי טֹבֹת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. כאן מרמז כי היה כאן גילוי עריות. וכידוע לנו, עד נח לא היה איסור של גִלּוּי עֲרָיוֹת כי איסור זה הוא אחד משבע מצוות בני נח. האם כאן הייתה ענישה רטרואקטיבית על איסור שנחקק אחרי המבול? אם כך, זה נוגד אפילו חוקי אומות העולם שאינן נוהגות על-פי התורה. על כך אחד המפרשים נתן תשובה: יש לומר שיש כמה מצוות שחייבים בני אדם לקיימן מכוח ההיגיון. דבר זה הוא החוק הטבעי שהוא שריר וקיים גם אם לא נכתב במפורש. אולי אפשר להוסיף ולומר החוק הטבעי קובע כלל שלמדנו אותו מאוחר יותר מהלל הזקן, ציטוט חופשי: מה שעליך שנוא, אל תעשהו לחברך. וכך אנו למדים גם ממעשה קין שקם והרג את הבל ובכך הפך כלל טבעי זה על בסיס הכלל שצוטט בפרשה "שֹׁפֵךְ דם האדם דמו ישפך" (ט', ו'). מכאן למדים אנו מה פירוש השחית האדם ובמה מלאה הארץ חמס, שבגינם הוא נענש בהבאת המבול כענישה טוטאלית, מבלי שהיה לקב"ה הרהור שני לפני גזרתו זו, אך בהזכירו את נח שינה את גזרתו והשאיר יסוד לחידוש האנושיות. בני האדם אחרי המבול - דור הַפְּלָגָה המבול התרחש כפי שנאמר בהתחלה כדי להטביע כל חי, אך מששינה דעתו ורצה להשאיר ממשיך לאדם ולחיה, הכניס בתוך התיבה את הגורמים שחידשו את האנושות. לכן, משהגיעו מים אל שיאי ההרים, הפסיק את המטרת המים והמעיינות. רבותינו אמרו כי לפי המדרשכי זה התרחש כאשר באה תפילת הצדיקים ושינתה את מידת הדין והפכה למידת הרחמים, למרות שלפי לשון הכתוב, נח וכל אשר איתו היו עדיין תחת מידת הדין, שנאמר: וַיִּזְכֹּר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו (ח', א'). היה צריך להתרחש דבר מה כדי לשנות את מידת הדין הַנָקְשָׁה כפי שזה נשמע מהביטוי "יִקֹּב הדין את ההר". רחמיו של הקב"ה נכמרו כאמור על-ידי תפילת הצדיקים אליו ואז: ויאמר ה' אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אֹסִף להכות כל חי כאשר עשיתי (ח', כ"ב). והנה מתחיל עולם אנושי חדש שנקרא דור הפלגה. כינוי זה ניתן לו כי התפלגות העמים מיוחסת לבני שם, חם ויפת. שלושת אלה, למרות היותם אחים, היו שונים זה מזה. כי הַשֶּׁמִיִּים (צאצאי שם) הם אנשי המזרח שגון עורם קרוב לְגָוַן לבן או לעור שזוף, כמובן שישראל הוא חלק מבני שם. וְהֶחָמִים הם בני אפריקה ויבשות רבות אחרות בהן נמצאים שחומי העור או אדומי העור. והיפתים הם אנשי מרכז העולם כגון אירופה, בהירי עור או צהובי עור. ועליהם נאמר: אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול (י', ל"ב). לפי הסברה הקיימת, גם הדור אחרי המבול השחית ומילא את הארץ חמס, ולא היא. הם נקראו דור הפלגה, אשר מהם התפלגו העמים. למעשה הם ביקשו לקבוע גורלם בעצמם, על-ידי בניית מגדל שראשו בשמיים, בהנחה שהקב"ה כבר לא יוכל להכניעם בדרך ענישה אחרת. השאלה אם הם חטאו כמו דור המבול, הפלגים שיצרו את העמים היו שונים זה מזה בשפתם ובהתנהגותם. כאן קוראים חלק משבע מצוות בני נח: איסור אבר מן החי; איסור אכילת הדם; איסור שפיכות דמים, כי שֹׁפֵךְ דם האדם דמו יישפך; גילוי עריות. אברהם אבינו סוף פרשת נֹחַ מבשר לנו את מה שעתיד להיות ראשית תולדות עם ישראל. בהופעת אברהם אבינו, בן הדור העשרים מאדם הראשון, את לידתו ותולדות עם ישראל עם לידתו של אברהם. מוצאו של אברהם מ-עֶבֶר שנמשך עד תרח, אבי אברהם העברי ואבי נחור ואבי הרן. הרן הוליד את לוט. אברהם נשא לו לאישה את יִסְכָּה, היא שָׂרָי, ונחור אחי אברהם נשא לו לאישה את אחות יסכה, מִלְכָּה. לוט נִלְוָה אל אברהם, כי אביו הרן מת באור כשדים, משם יצאו כולם. התורה משאירה למחשבתו של האדם לחקור ולדרוש, כדי למצוא את התשובות לשאלות. סוף החקירה והדרישה בתוספת הפרשנות השונה החל מהפרשן דתא רש"י וכלה באחרונים, זאת מבלי להפחית בערכם ובחשיבותם של יתר הפרשנים כהוא זה, לא כל שכן שאין בכך כדי להפחית מערכם ומחשיבותם של חז"ל. מופיע כאן איש עברי - אברהם, בעוד הערבי איש המדבר יופיע כצאצא של ישמעאל בן אברהם בן הגר. משעבר אברהם את הירדן והתנתק מאביו שחי מאתיים וחמש שנים ומת בחרן. דברים אלה באים להזכיר לנו מה שעתידים אנחנו לקרוא בשבועות הבאים עלינו לטובה. אוֹי לִי מִיִּצְרִי וְאוֹי לִי מִיּוֹצְרִי בַּאֲפֵלָה אָגַשֵּׁשׁ לִמְצוֹא מְאוֹרִי

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוֹרָיו תַּרְאֶה לוֹ פָּנֶיךָ יַרְאֶה לְךָ אָחוֹרָיו

תְּסַפֵּק לוֹ מְבוּקָשׁוֹ זאת חוֹבָה הוּא יְסַפֵּק לְךָ רָעָה תַּחַת טוֹבָה

אָפִלּוּ תָּחוּשׁ יֵאוּשׁ לֹא תֶּחְדַּל לְהֵטִיב עם רָשָׁע שֶׁיִנְהַג כִּמְנוּוָל.

אַל תִּפֹּל רוּחֶנוּ תָּמִיד יֶשׁ תִּקְוָה הַדָּבָר הָיָה וְקַיָּם מֵאָז אָדָם וְחַוָּה

גּוֹרְשׁוּ מִגַּן עֶדֶן לְחַיִּים אֲפוֹרִים שׁוּלְחוּ לָעָמַל בְּתוֹךְ תּוֹכָם סְגוּרִים

וְכָאֲשֶׁר הֵם חָטְאוּ וּפַרְצוּ גְּבוּל הֵבִיא עָלֵיהֶם אֱלֹהִים אֶת הַמַּבּוּל

חָזַר וְהֶחְיָה אוֹתָם לֹא בִּשְׁגָּגָה וְשׁוּב חַזְרוּ לְסוּרַם כְּדוֹר הַפְּלָגָה

לָכֵן אָמַר מִי שֶׁאָמַר וְלֹא חִדֵּשׁ זֶה הָיָה וְאֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

גַּם בְּתוֹךְ יַם הָרֶשַׁע הֱיֶה כְּנֹחַ עֲשֶׂה טוֹב וְאַל תִּתֵּן לְעַצְמֶךָ מָנוֹחַ

בְּמָקוֹֹם שֶׁאֵין אָדָם הֱיֵה אָדָם הַעֵר מַצְפּוּנְךָ אַף אִם מַצְפּוּנַם נָדַם

לְהַרְחִיק סִבָּה, חַי לְהַכְרִית וּלְהָפֵר הַבְּרִית שֶׁכָּרַת בִּבְרֵאשִׁית