בתחילת השבוע פורסם בראש עמוד השער של
הארץ תצלום בלעדי של
גלעד שליט ואביו בחוף הים. הצלם, ירון קמינסקי, הסביר בכיתוב התמונה כי יום קודם לכן הגיע לחוף הים כדי לנפוש שם עם רעייתו, וכי למחרת הבחין שאל הנופשים בחוף הצטרף מי שעומד במוקד תשומת הלב הציבורית בישראל בשבועות האחרונים, ובחלק ניכר מחמש השנים שקדמו להם, גלעד שליט.
"בשנים האחרונות הזדמן לי לצלם את משפחת שליט פעמים רבות, כשסביבה אינספור מצלמות", כתב קמינסקי. "אתמול היה נעים להיתקל בהם סתם כך, בים, בשבת הראשונה של גלעד מאז שוחרר מהשבי".
לא כולם היו שותפים לתחושתו של הצלם. במשפחת שליט, כך דווח, זעמו על פרסום התצלומים וטענו כי אביו של שליט ביקש מקמינסקי שלא יתעד אותם (קמינסקי טוען ההפך הגמור). כלי תקשורת אחרים כעסו על הארץ שפירסם תצלומים בלעדיים בלא אישור מראש של אשת יחסי-הציבור של המשפחה, כפי שהם עצמם נוהגים בימים האחרונים. והיו גם מי שהאשימו את הארץ בצביעות ובמציצנות.
"זה סוג של מציצנות", אומר גם מיכה בר-עם, מבכירי הצלמים הישראלים. "אולי לא מציצנות נוראה, אבל בשבילי היא הייתה לא נעימה. היה לי נוח יותר אלמלא הסיטואציה האינטימית הזו צולמה". בר-עם, שמעיד על עצמו כמי ש"בא מעידן אחר של צילום", מדגיש כי אין לו כוונה להטיף לאף צלם העובד כיום ואין לו כל ביקורת על קמינסקי אישית, אך היה מעדיף לו הגישה של הצלמים הייתה "פחות חודרנית".
"בתצלום כשלעצמו אין שום דרמה מיוחדת או ערכים אינפורמטיביים או אסתטיים מיוחדים", מסביר בר-עם. מלבד הבלעדיות, הוא מוסיף, הובילה אל התצלום ולפרסומו מערכת של נסיבות והקשרים, בין היתר עיתונות "שמצהיבה והולכת" וחברה שסובלת מ"פסיכוזה ציבורית כללית". "אני בעד מעט יותר איפוק", הוא אומר. "כשאבא הולך עם הבן אחרי כל-כך הרבה שנים, היה נחמד אם היו עוזבים אותם בשקט".
אם היית מוצא את עצמך בחוף הים מול שליט, לא היית שולף מצלמה?
"בימים שהייתי איש שטח אני מניח שאם הנסיבות היו תמימות כפי שתוארו, הייתי פועל מן הסתם אותו הדבר. היום, בגילי המתקדם, אחרי שעברתי יותר לשלב של הגיגים מאשר צילום שטח, אני לא בטוח שהייתי עושה את זה".
צלם
מעריב רובי קסטרו דווקא מחמיא לעמיתו מהארץ. "זו לא תמונה מביכה, לא תמונה משפילה, הבנאדם לא היה במצוקה", הוא אומר. "התמונה הזו מביאה אושר לכל אלה שתמכו בו. זו לא תמונה של פיסח, נכה וחסר ישע. הוא היה חסר ישע, והיום הוא בנאדם חופשי ומאושר".
קסטרו טוען כי התצלום מספק עניין ציבורי לגיטימי ("כל דבר שהציבור מעורב בו, הציבור צריך לדעת עליו") ומדגיש כי לפרסום יש ערך חדשותי. "לא מדובר במידע דווקא", הוא אומר. "כל האנשים שחיכו ששליט ייצא לחופשי סוף-סוף רואים את זה על אמת. זה דבר שכל עם ישראל נרתם לו, כדי שהילד הזה יחזור לחיק אמו המחבקת".
גם צלם הפפרצי ברק פכטר רואה בעין יפה את התצלום ופרסומו המובלט. "אני חושב שזה הישג עיתונאי", אומר פכטר. "לפי דעתי
עיתון 'הארץ' לא צריך להתבייש, אלא להיות גאה בכך. 'הארץ' הביא תצלום חשוב, הישג משמעותי מאוד, וכך גם אני הייתי נוהג".
פכטר מוסיף כי הוא מבין את מצוקת החייל ומשפחתו, המעוניינים להישאר מחוץ לאור הזרקורים, "אבל עם כל הכבוד למשפחה, יש יחסים של תן וקח. התקשורת מלווה את המשפחה חמש וחצי שנים, אי-אפשר להגיד, 'חברים, עד כאן. מספיק. אנחנו נגיד לכם מתי לפרסם'. הוא נהפך לדמות ציבורית, ולכן זכות הציבור לדעת וזכות הצלמים לפרסם ולהראות לציבור את התצלומים".
אתה חושב שהתצלום הזה עשוי לשמש סימן לבאות?
"אני מקווה שזה ישנה את התפיסה של כלל העיתונות בישראל. כולם ירוויחו מהעניין".
מה הערך שיש לתצלום כזה?
"יש פה תמונות של גלעד מבלה בחייו הפרטיים".
ואם היו מסתפקים בדיווח שהוא מבלה בחוף הים?
"תמונה שווה אלף מלים".
