אדוני הנשיא, הנח לנבחרי העם

עליי זה לא עבד: למרות שמעצבי דעת הקהל עשו מאמץ, תחושת הסלידה שלי מהנשיא לא מתפוגגת. אין שום קשר בין סלידתי, לבין הסלידה של יצחק רבין ז"ל ממנו. התיעוב שרבין חש כלפי החתרן הבלתי נלאה, מקורו בתחושה חזקה שפרס נכון לעקיצת יריבים בכל רגע נתון. התכונה הזאת גרמה לרבין להיות דרוך כל הזמן - מה שיכול להתיש כל בן-אנוש. שתי סיבות שיש ביניהן קשר גרמו לי לסלוד ממנו: הקלילות בה ניער מעל מצפונו את חלקו המכריע בהסכם אוסלו, ותאוותו האינסופית לשררה. שמעון פרס מכור לשררה. כמו כל נרקומן - גם הוא מכויל רק לדבר אחד. הסכם אוסלו התברר ככישלון מדיני, שעלה בחייהם של אלפי אנשים (משני הצדדים). כשיש אצלו התנגשות בין האמת המצפונית לתאוות השררה, האמת מבוטלת. דעתו של שר החוץ ליברמן על ה"ברווז מרוט הנוצות", קוממה אותו. "אבו-מאזן לא רוצה שלום - אבו מאזן הוא מכשול לשלום"! קבע שר החוץ, וחתן פרס נובל ל(אשליות) שלום מיהר לתקנו: "אבו-מאזן וסלאם פיאד הם מנהיגים רציניים הרוצים בשלום, ופועלים למניעת אלימות וקיצוניות באזורנו. יש להמשיך לקיים מולם מו"מ לשלום, כדי להגיע להסכם מלא שיסיים את הסכסוך הארוך". "מנהיגים רציניים הרוצים בשלום", הוא אמר על שני השקרנים שעובדים על השמאל. רוב האזרחים (כולל אני) לא באמת יודעים את כל הפרטים שהתגבשו למסקנה של ליברמן. אבל 18 שנים חלפו מאז נחתם הסכם אוסלו, והשלום ממשיך להופיע רק בחלומם של צרכני אשליות. "המזרח התיכון החדש" של פרס, התפוגג מזמן, ובמקומו קיבלנו "מזרח תיכון בהתהוות", של ארדואן. במבחן התוצאה בלבד - נראה שדווקא ליברמן מזהה נכון את המציאות. בגילו, פרס יכול לטעון להגנתו שהשיכחה היא תופעה נפוצה. כדי לרענן את זיכרונו הלכתי לארכיון ושלפתי כמה קטעים המוכיחים שדעתו של ליברמן אינה חדשה - הקדים אותו...שמעון פרס. שופופו...