מטח הגראדים האחרון על הערים אשדוד ואשקלון, הוצג אתמול שוב כ'הסלמה בדרום'. מינוח זה כיכב בראש אתרי האינטרנט ומהדורות החדשות השונות בישראל. אלא שהשימוש במונח 'דרום הארץ', לערים שנמצאות במרחק נסיעה של חצי שעה מתל אביב, מעיד יותר מכל על השיתוק המדיני-ביטחוני ועל ההדחקה הכללית, בו נמצאת מדינת ישראל. שהרי אם אשדוד היא עיר דרומית, אזי ככל הנראה גם רחובות וראשון-לציון, אינן נמצאות במרכז הארץ אלא במקום גיאוגרפי אחר, אי שם בדרום, שמהותו עדיין לא נקבעה על-ידי מנסחי המונחים המכובסים בישראל. כידוע מרחקם הפיזי מאשדוד הוא חמש דקות נסיעה ברכב במהירות סבירה.
הניסיון המגושם להתעלם מהעובדה שלמעלה משני מיליון תושבי מדינת ישראל (לכל הפחות), הפכו לבני ערובה של ארגונים כמו החמאס או הג'יהאד האיסלאמי, הוא פשיטת רגל ביטחונית ומדינית ממדרגה ראשונה. אז נכון, הירי בא בתגובה לחיסול ממוקד של צה"ל ברצועת עזה. וככל הנראה, לפחות כך טענו הלילה גורמים מדיניים עלומים בירושלים, גם החמאס רוצה ברגיעה. אבל המוכנות הנפשית של ממשלת ישראל להפקיר את אזרחיה אפילו למספר שעות, בגלל החשש להיכנס לרצועה במבצע צבאי נרחב, היא הפקרות ולא ראייה מדינית מפוכחת כמו שמנסים למכור לנו כל פעם מחדש. חמורה מכך היא התכחשות לאתוס הציוני שחרת על דגלו את הסיסמה 'לא עוד', ביחס לפאסיביות הגלותית של העם היהודי באלפיים שנות גלותו.
ולסיום עוד הערה אחת על המושג דרום והיחס בין מדינת תל אביב לשאר חלקיה של ישראל. מ"מדינת תל אביב" למרגלות מגדלי אקירוב, כל מרחב אחר בישראל, כולל קריית אונו וגבעת שמואל, יכול להיחשב פריפריה. שהרי עדיין אפשר לשתות קפה באבן גבירול או ללכת להצגה בהבימה, וכל שכן ללכת בשלווה על טיילת שפת הים. אלא שהגישה הזו, המאפיינת כידוע כמה מן הכותבים בתקשורת הישראלית, אסור לה להפוך לנחלת הכלל, וכל שכן לא לצורת המבט של ראש הממשלה ושר הביטחון.
