לא בכדי "זכה" ניצן אלון, מפקד אוגדת יו"ש היוצא במאמר מערכת מחמיא ("
שבחי ניצן אלון", 27.10.11) ב
הארץ. האיש שבשטח דרס ברגל גסה את זכויות היהודים, שבר את שיא עזות המצח והפוליטיזציה דווקא בזירה אחרת. אלון התראיין (מי אישר?) ל"ניו-יורק טיימס" והטיף לבתי הנבחרים בארה"ב שלא לקצץ תקציבים לרשות הפלשתינית. כלומר מפקד אוגדה מתבטא בעיתון זר בסוגיה פוליטית לחלוטין, מעל ראשי צמרת הצבא והדרג המדיני, כדי להשפיע על מהלכים פוליטיים פנימיים של מדינה אחרת. לא יאומן.
האם מדובר רק בקצין חריג שלאחר עזיבתו נפתרת הבעיה, או שאלון פעל כחלק ממדיניות צה"לית ברורה?
באתר "רוטר" נחשף מתוך אתר "
מתאם הפעולות בשטחים" כי מפקד קורס הבכירים של בית הספר לתיאום וקישור הוא תא"ל (מיל.) ברוך שפיגל. שפיגל, איש שמאל מובהק הקשור ל"קרן לשיתוף פעולה כלכלי", שהאנשים המרכזיים בה הם יאיר הירשפלד ויוסי ביילין, ובמסגרתה פועלים גם קצינים המשתייכים ל"יוזמת ז'נבה". "לזכותה" של הקרן, הניזונה מכסף אירופי, רשומה התנעת תהליך אוסלו, והיא מעורבת רבות בפרויקטים כלכליים לטובת ערביי יו"ש. נתון מעניין הקשור לשפיגל הוא פגישה חשאית שלו ועוד שני קצינים שמאלנים בדימוס, עם גנרל אמריקני בדימוס כחודש לפני פגישת נתניהו - אובמה ביולי 2010.
בכתבה בהארץ
נרמז שמטרת הפגישה הייתה תדרוך של אנשי אובמה לגבי הדרישות מישראל, כלומר הקלת מלאכת הלחץ על נתניהו. שפיגל גם חתום על נייר עמדה נגד המחסומים יחד עם רבים מקציני "
שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". זה האיש שממשלת נתניהו הציבה במוקד קביעת המדיניות ביו"ש.
"מורה" נוסף בקורס הוא אלוף (מיל.) שלמה גזית, האיש שכתב ב-8 במארס 1998 ש"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאצים", וכן קרא לפתוח באש במהלך "ההינתקות". גזית הינו חבר מועצת "יש דין", עוד ארגון הניזון מכסף זר, שהוא הפעיל ביותר בעתירות נגד צה"ל והמנהל האזרחי, שגזית מדריך את בכיריו.
והתוצאות בשטח ניכרות.
צה"ל מנהל את מדיניות האפליה הגזענית נגד בניה יהודית ביו"ש. ראש המנהל האזרחי מורה על אכיפה רק נגד
מתנחלים ו
בדוחות פנימיים של המנהל מפורטים מימדי האפליה. קצינים בעלי מוחות חולניים מתרגלים חיילים בירי נגד יהודים.
צה"ל מתערב ברגל גסה בשיקולים מדיניים שלחלוטין מחוץ לסמכותו, וממליץ למסור לעבאס שטחים ואסירים כדי לחזק אותו. המשימה לקראת "ספטמבר" הוגדרה כ"אפס הרוגים ערביים". קצין שהותקף והרג את תוקפו, הודח במסגרת תהליך מוזר של סירוס עצמי.
קציני צה"ל מסתחבקים עם ראשי "המנגנונים" ומתמכרים לשרותיהם כקבלני משנה לביטחון. אלוף הפיקוד, אבי מזרחי, מתגאה בביקוריו במסעדות ברמאללה, כאילו אוסלו על 1500 הרוגיו לא היו מעולם. פעולות "תג מחיר" שפגעו רק ברכוש מוגדרים בשצף קצף בפיו כ"טרור", בעוד שכלפי שחרור המחבלים הוא דווקא סלחני: "נוכל להכיל את המרצחים ששוחררו".
ערביי עוורתא מוכנסים ע"י צה"ל למסיק באיתמר תוך הפגנת אטימות מרושעת. רצח אשר ויונתן פלמר הוגדר כ"תאונה". לקראת החורבן במגרון הפיץ צה"ל ביפר לגורמי ההתיישבות כי מדובר בתרגיל. צה"ל משקר ללא הרף למתנחלים ומגלה חוסר עניין מופגן ביחסי אמון הדדיים.
מחצבות פיראטיות נוגסות בפראות בהרים, עשן מזבלות מעכיר את האוויר, הרש"פ מעודדת קידוחי מים בניגוד להסכמים, השתלטות על שמורות טבע, והזרמת ביוב לכיוון הקו הירוק. בניגוד לבניה יהודית, צה"ל כמעט ואינו מגיב, לגבי בכיריו, שטחי יו"ש הינם "פלשתין" - זה מה שלמדו אצל שלמה גזית וברוך שפיגל.
אנשי ימין תמימים חושבים ששרות קרבי מפואר של בניהם יוביל לשינוי בצמרת. טעות. המערכת הצבאית מסננת כלפי מעלה, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, שמאלנים בלבד. הם מטפסים וממנים את בני דמותם, חותמים על עצומות השמאל וכותבים, במימון זר, ניירות עמדה שתכנם ידוע מראש, שרק הם נמצאים על שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות. חלקם הופכים בהמשך לפוליטיקאים כושלים.
ניצן אלון עשה שרות לציבור בחשפו ללא העמדת פנים את המגמה האמיתית של צמרת צה"ל. מחליפו ישנה במקרה הטוב את הסגנון, אך לא את המהות שמשמעותה אחת: צה"ל הפך ל"צבא ההקמה לפלשתין", ולא ניכר שהוא מתבייש בכך.
