1.
כבר בשנת 1734, בפרשת זנגר, קבע בית המשפט העליון בארצות הברית כי האמת היא הגנה מוחלטת בפני תביעות דיבה. התיקון הראשון לחוקה האמריקנית משנת 1791 קיבע, בין השאר, את חופש הדיבור וחופש העיתונות ופסיקה מאוחרת יותר הבהירה כי עובדי ציבור יוכלו לזכות בתביעת דיבה רק אם למפרסם הייתה כוונה פלילית או ידע שהמידע כוזב. בישראל, כ-220 שנה לאחר פרשת זנגר, קבע בית המשפט העליון בעניין קול העם כי
חופש הביטוי הוא זכות יסוד במשפט בישראל, והוא נדחה רק כשיש ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס מוגן אחר.
במקרים רבים בהם סבר אדם כי פרסום פגע בו, דרש ולעיתים קיבל התנצלות בכלי התקשורת בו פורסם המידע על אודותיו. במקרים אחרים היו פניות לבית המשפט לפי חוק איסור לשון הרע. חוק זה מגן על כבודו ושמו הטוב של אדם בכך שהוא קובע כי פרסום יכול שיהווה עוולה אזרחית המזכה בפיצויי נזיקין ולפעמים אף עבירה פלילית שעונש מאסר בצידה. תביעות דיבה הוגשו ומוגשות בישראל במינונים סבירים, חלקן מתקבלות, חלקן נדחות וחלקן נסגרות בהליכי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. הפסיקה המאוזנת והגישה האחראית בדרך כלל של כלי התקשורת הביאו עם הזמן לשווי משקל הוגן בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מצד אחד, לבין השמירה על הפרטיות וזכותו של אדם לשמו הטוב מצד שני.
2.
איזון זה עומד להיות מופר במאמץ משותף של חברי כנסת מהימין, מהליכוד ומקדימה, הפועלים להעביר הצעה לתיקון חוק לשון הרע, וכבר אישרו אותה בוועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה. לפי ההצעה יוגדל סכום הפיצויים בתביעות לשון הרע, ללא צורך בהוכחת נזק, מ-50,000 שקל ל-300,000 עד 500,000 שקל, ובתנאים מסוימים גם עד מיליון וחצי שקל.
מטרת הצעת החוק ברורה, והיא להרתיע את אמצעי התקשורת מפני פרסום תחקירים מביכים. ייתכן שתזמונה אינו מנותק מסדרת תחקירים שנערכה לאחרונה לגבי ראש הממשלה ולגבי בכירים אחרים בממשל ובסקטור ההוני. אין כל ממצא אמפירי המעלה כי בישראל פרסומים כוזבים הם לחם-חוקה של התקשורת, וכי אין די בחוק הקיים להבטיח שהמידע הנחשף לציבור הוא בדרך-כלל נכון. כלי התקשורת, שגם כיום ממעיטים בפרסום תחקירים בשל חשש לחיכוך עם פוליטיקאים או בעלי הון, ימעיטו בכך עוד יותר, לשמחת ליבם של אלה שתחקירים עלולים לחשוף את מעשיהם. כנגד הצעה קיצונית זו טענו לא רק נציגי העיתונות בדיון בכנסת, אלא אף נציגי משרד המשפטים, שהבהירו שתוצאת החוק עלולה להביא למידור הציבור ממידע שיש בו עניין ציבורי, או להתמוטטות כלי תקשורת.
אחד הסעיפים הבעייתיים בהצעת החוק הוא הדרישה לפרסום תגובה מלאה כלשונה, כך שבדרך של אי-מתן תגובה יכול נשוא תחקיר עיתונאי למנוע את פרסומו. בהצעה אין מגבלות על אורך התגובה שחובה לפרסמה, והקביעה שיש לפרסמה כלשונה עלולה להביא את כלי התקשורת להיתבע על דיבה מצד מי שדווקא התגובה פוגעת בשמו הטוב. כדאי להבהיר כי פגיעה באדם באמצעות טוקבקים יכולה ככל הנראה להביא לתביעה גם נגד בעל האתר בסכום מוגדל על-פי ההצעה, כיוון שאין אפשרות לתת תגובה למי שהותקף בטוקבק.
3.
בעוד שההצעה שמטרתה להגביל פרסומים עיתונאיים עומדת לעבור הליכי אישור בכנסת, הסיכוי לאישורה של הצעת חוק מאזנת ל"מניעת שימוש לרעה בהליך משפטי" קטן בהרבה. מדובר בהצעת חוק של
שלי יחימוביץ',
אורי אורבך ו
ניצן הורוביץ, במתכונת חוקי ה-SLAPP בארה"ב. שם הגיעו למסקנה כי תביעות רבות בעניינים ציבוריים מוגשות רק כדי להתיש את המפרסם ולמנוע מהציבור מידע, ולפיכך ניתנת אפשרות להסיר תביעות כאלה על הסף ללא הליך משפטי ארוך ויקר. ההליך המשפטי יתקיים רק אם נשוא הפרסום יוכיח כי המפרסם הנתבע התכוון לגרום לו נזק, וכי לתביעתו יש סיכוי.
על-פי הצעת החוק הישראלית, יוכל בית המשפט למחוק תובענה המוגשת נגד מי שפרסם עניין הנדון בתקשורת או המצוי בהליך חקיקתי, מנהלי או שיפוטי. בית המשפט ייעתר לבקשת המחיקה אם התובענה עלולה לפגוע בהליך הדמוקרטי, סיכויי ההצלחה שלה אינם גבוהים, והעניין הציבורי בפרסום עולה על העניין הציבורי שבהמשך ההליך השיפוטי.
4.
פרסומים בכלי התקשורת הם ערובה יחידה במקרים רבים לשמירת נורמות על-ידי אנשי ציבור ובעלי הון. גם כיום עומדת התקשורת בפני בעיות רבות בחשיפת מידע ובפרסומו, משום שכל כלי התקשורת המשמעותיים, כתובים כאלקטרוניים, הם בשליטת בעלי הון או פוליטיקאים, במישרין או בעקיפין. קבלת הצעת החוק שמשמעותה איום כלכלי ממשי על המפרסמים, תפגע פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת. זו חוליה נוספת בשרשרת החקיקה של השנים האחרונות המשנה את פניה של מדינת ישראל ומערערת את היסודות הדמוקרטיים עליהם הוקמה.
