הפסטה, על כל גווניה, היא יסודו המוסד ולחם-חוקו של המטבח האיטלקי העממי ובלעדיה אין לו, בעצם, חיים. גם בארץ קנה לו הבצק הפופולרי של ארץ המגף שביתה בכל מסעדה המתיימרת להיות איטלקית.
לשורה הארוכה של מסעדות כאלה, המציפות את הארץ, התווספה בשנה האחרונה גם "פסטה פלייס" - מסעדונת תל אביבית (ברחוב אבן גבירול 142). התפריט המוצע בה, על טהרת הבצק, הוא מצומצם למדי ובנוי יותר על משלוחים.
ציון סכיזופרני
מפאת שטחה הזעיר, הצר מלהכיל, מוצבים שולחנות המסעדה תחת קורת-גג מקורה בחזיתה שברחוב. לאחד מהם הסבנו לארוחת-צהריים של יום סתווי. מלצרית אדיבה הציעה בפנינו את מרכולתה. בחרנו בתבשיל-בקר עם ניוקי ובמנה של ניוקי-תרד עם שקדים. תבשיל הבקר הוערם בנדיבות על צלחת גדולה, היה עסיסי וטעים, והניוקי שליוו אותו הוסיפו נופך נוסף של טעם. מאכזבת למדי הייתה, לעומתו, מנת הניוקי-"תרד" ב"שקדים". זו התגלתה מהר מאוד בכל מערומיה: לא היו בה לא תרד ולא שקדים. לכל היותר היא הותירה איזשהו טעם של פסטו טחון.
חצי נחמה
כשהסבנו את תשומת-לב המלצרית לחסר הזה, היא הבטיחה, אומנם, לתקן את המעוות, אבל לא עמדה בהבטחתה. הסתבר שחיכינו עד בוש ולשווא.
רצינו, לפחות, להתענג על קינוח-טירמיסו, כפי שהבטיח התפריט הכתוב, אבל זה, כאילו להכעיס, אזל מן המטבח. לא נותר לנו אלא להתנחם בבקבוק סודה איטלקי אמיתי, שצינן את רוחנו הזועמת.
עכשיו הגיע תורו של התשלום: 145 שקל, כולל תשר של 15% על שירות איטי וצולע. את "פסטה פלייס" זיכינו בציון של 6 מתוך 10 נקודות בסולם הקולינרי, וגם זה רק בזכות תבשיל הבשר.
