לכאורה נדמה שציורי הקומיקס נולדו במאה העשרים בארה"ב. רובם בידי אמנים יהודים, שגיבורי הסדרות המופלאות שלהם שפורסמו בעיתונים מיוחדים אז - הפכו כיום, במאה ה-21, לגיבורי הסרטים שוברי הקופות, כמו באטמן, סופרמן וכו'. אך לא היא. תערוכת הקריקטורות מאז ליאונרדו דה וינצ'י ועד היום מגלה ענקי קומיקס במיוחד במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק עושה
כבוד לתחום זה באמנות, ומעלה חיוך וצחוקים ללא הרף בפני המבקרים בתערוכה.
בין שמות האמנים המוצגים, רובם מאוספו של ה-MET תוכלו לראות עד ה-4.3.2012 את הקריקטורות של ליאונרדו דה ווינצ'י, יוג'ין דלקרואה, פרנסיסקו דה גויה, אנרי דה טולוז לוטרק, וכאלה שחלקם אולי טרם מוכרים בארץ, אך מצליחים להצחיק הכי הרבה את הצופים כמו: ג'יימס גילריי, תומאס רואולאנדסון, ואלה ששמם קשור מאד להומור וסטירה, כמו אונורה דומייה, אל הירשפלד היהודי הגרמני שהצליף בקריקטורות שלו בנאצים לאחר ששינה את שמו, ודייויד לווין - שניהם יהודים כשרים וטובים מהמאה העשרים.
שמה של התערוכה לקוח מתוך "המלט" מהסצינה בבית הקברות, כשהמלט מחזיק בידו את גולגולת ליצן החצר שנפטר, ואומר להוראציו: הכרתי אותו, הוראציו. איש של צחוק בלתי פוסק.
סגנון ציור זה, הקריקטורה, בו האמנים מעוותים פנים, גוף ופרופורציות, ועל-ידי כך מציגים לעיתים את האנשים כחיות או חפצים - נגזר משתי מילים באיטלקית: קאריקו ו-קאריקארה, שמשמעותן להעמיס ולהגזים, נוצר כדי להעביר תחושה בעזרת הדמויות האנושיות המעוותות, בעלת משמעות חברתית או פוליטית. למרות שהסגנון היה בשימוש משחר התרבות, הוא קיבל תאוצההחל מימיו של ליאונרדו דה ווינצ'י, עם רישומי הדיוקנאות הגרוטסקיים שלו, שהועתקו על-ידי רבים והופצו כהדפסים. בתערוכה יש דוגמה אחת משל דה ווינצ'י.
במאה ה-17, ג'אן לורנצו ברניני נהג לשעשע את השליטים המונרכיים בעזרת הקריקטורות שלו. כך גם נהג ג'ובאני בטיסטה טייפולו. כולם מוצגים בתערוכה. כך גם מוצג מבחר עשיר ומרשים של הדפסי קריקטורות נפלאים של לואי ליאופולד בואיי boilly, והאנגלים המצוינים תומאס תומס רואלנדסון וג'יימס גילריי, ואף הצלם הנודע נאדאר היה קריקטוריסט פעיל ויצירותיו מהדרות את התערוכה.
החלק השני של התערוכה מוקדש לאוכל, זלילה, שתיה הימורים, אופנת גברים ונשים, אמנות וקהל. המאות ה-18 וה-19 נודעו כ"תור הזהב" של הקריקטורות בנושאים אלה. הידוע מכולם - ויליאם הוגארט כה לעג לחטאי האצילים בציוריו, שתמיד תדעו להבחיו בציוריו בגלל הפצעים המופיעים על פניהם של האצילים המצוירים, והמעידים על מחלות המין ואחרות שלקו בהן בשל אורח חייהם המופקר. ציורים אלה מוצגים דרך קבע ב"ניישנאל גאלי" בלונדון, בין יתר אוצרות האמנות המרהיבים שם. לצד האנגלים, מוצגות גם הקריקטורות של דומייה ובואיי הצרפתים, באותם נושאים בדיוק. רישומי קריקטורות עורכי הדין של דומייה מעטרים כיום משרדי עורכי דין רבים בחלד. הלעג של הציירים התייחס במיוחד לבני תקופתם, אך הוא רלונטי עד היום.
המימד הפוליטי שבקריקטורות קיבל מימד בולט במיוחד במאה ה-19 וה-20. בתחילה כתשובה למהפכות בצרפת ובאמריקה, ולצד ציורים של ציירים אנונימיים (כי רבים התייראו מתגובת השלטונות לביקורתם) - מוצגים רישומי קריקטורות של אחד מגדולי הציירים הרומנטיים -אז'ן דלקרואה. רישומי פרנסיסקו דה גויה הם המרשימים ביותר. שלא כמו יתר הקריקטוריסטים שבחרו לעסוק בזה מתחילת דרכם, התוודע גויה לסגנון בשנות החמישים לחייו. כצייר של שליטי ספרד הצרפתיים ואוהד שלהם, הוזמן לצייר רבים. אך בחדרי חדרים ובהסתר בשל סכנה לחייו, צייר כמה סדרות של רישומים, שכשנחשפו, הוגלה וגורש לצרפת, שם נפטר. רישומי סדרת ה"קאפריצ'יוס" נודעים בעולם כמאסטר פיס שאין שני להם. לדעתי, גדולתו העיקרית של גויה מצויה דווקא בקריקטורות שלו, בהן שם ללעג את כל חולשותיהם של בני האדם, רוע ליבם, טפשותם, והקריקטורה "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" היא הסמל לכל אלה. אך אינה מוצגת בתערוכה. אבל ארבע אחרות שכן מוצגות - מרשימות ביותר. כשם שבתערוכת "אנחנו קאניבלים?" שהוצגה במוזיאון me בברלין, עליה דיווחתי כאן בקיץ, גם שם פיארו הקריקטורות של גויה את התערוכה ושידרגו אותה במאד. מה אפשר לומר עוד על ענק זה, שכל מבט ברישומיו מסובב את הבטן, מפעים מעוצמת הכשרון שאין שני לו.
בחלק האחרון, מהמאה ה19 ועד ה-21, כלולים ציוריו של אל הרשפלד, כמו "אמריקנים בפאריס" - שם נראים יושבים ב"קפה דה לה פה" הנודע ארנסט המינגווי, גנרל אייזנהאואר, הדוכס והדוכסית מוינזור, המתאגרף שוגר ריי רובינסון והצייר עצמו עם רעיתו ובתו. חתיכת היסטוריה מקופלת בכשרון רב בקריקטורה אחת. היצירה הכי בת ימינו, מ-2010, היא של אנריקה צ'אגויה "כאב הראש" על-פי ציור נודע מהמאה ה-19 של קרואיסשאנק, אלא שהוא הציב שם את פרצופו של הנשיא אובמה, כסמל לויכוח במדינה בנושא הביטוח הבריאותי. קרוב לוודאי שאילו צויר ציור זה השנה, היה מסמל את כאב הראש של הנשיא בגלל המצב הכלכלי הקשה והיאוש בעם מהישגיו המאכזבים.
התערוכה במוזיאון המטרופוליטן (ה- MET) מהווה כעין המשך לתערוכת גדולי הקומיקסאים במאה העשרים שהוצגה לפני שנים ספורות במוזיאון היהודי בניו-יורק. שתי התערוכות מתחברות לאחת, עבור כל אוהבי הז'אנר ומעריציו. הצלחתה של התערוכה היא ביכולתה לגרום לצופים לחייך ולצחוק מרישום לרישום, והעונג הוא בלתי ישוער.
