|
יעל אולק, חוקרת: "אומרים לנו שאם תהיה כרייה, רשות שמורות הטבע תאסוף את בעלי החיים לפני כן. זה כמובן שטויות, שכן ימצאו רק חלק קטן מהם, ואלה שישוחררו בחולות אחרים – לא ישרדו" | |
|
|
|
ד"ר בני שלמון, מנהל מחוז אילת ברשות הטבע והגנים הלאומיים, מסכים עם אולק. "כל דונם פה הוא חשוב. בנוסף, נראה כי אין בכלל דחיפוּת לכרות את החול הזה. זו כרייה מיותרת לחלוטין. החול הזה מיועד לאילת, אבל עובדה שלא עומדים בתור בשבילו. צריך לזכור שזה השריד האחרון לחולות דרום הערבה".
"הכרייה תשפיע באופן דרסטי", מזהירה אולק. "יש שטח של מחצבה משוקמת מול קיבוץ אליפז. במקום הזה, שנכרה בעבר, אין אפילו חיה אחת ולא צמח אחד. זה לא באמת 'משוקם'. השטח המיועד לכרייה הוא קריטי אפילו יותר מהשטח של שמורת הטבע. השמורה גובלת בשטחי החקלאות ולכן היא שטח פגוע. יש פלישה של בעלי חיים וצמחים שמשנים את הדיונה. החלק שאנחנו נאבקים עליו הוא הבתולי והמשמעותי ביותר".
רחלי אל-שי מתאר את תגובתה של סטודנטית אמריקנית הלומדת עמה במכון ערב"ה. "היא אמרה לי - 'זה מדהים. אנחנו באים מחו"ל לישראל כדי ללמוד איך משמרים את הסביבה, ו-20 דקות מהקמפוס שלנו עושים כזה הרס'. אני מקווה מאוד שיחליטו להשאיר לטבע ולציבור את החול הזה. וגם לדורות הבאים".
יו"ר מנהל מקרקעי ישראל, בנצי ליברמן, מוסר בתגובה: "כאשר נכנסתי לתפקידי, חולות סמר היו כבר לאחר הזכייה במכרז. אני לא רואה שאני יכול להפוך את השולחנות ולשנות את הכול, בייחוד שאנשי המקצוע שלי, שבדקו את הנושא ביסודיות, אמרו לי שאין למעשה אלטרנטיבה אחרת לחולות בעבור המשך הפיתוח של אילת, באופן שיאפשר שיווק בתים במחירים סבירים".
לדבריו, "בניגוד למקרים אחרים, אני לא רואה שמדובר במקרה של חוסר התנהלות תקינה או חלמאות. בנוסף, אנחנו נשמור כמובן על שמורת הטבע של החולות מכל משמר".
|
|
|
המאבק של סבב"ה למען חולות שיש הרואים בהם שטח חקלאי עתידי אידיאלי, חושף מתחים בין שני סוגי האוכלוסיות בדרום. "יש הרבה מתח בין מתיישבים ותיקים באזור, שהגיעו מטעמים ציוניים של הורקת הנגב, ובין האוכלוסיה שהרבה יותר מודעת לסביבה", אומרת טל. "זה מעורר שאלות ומתחים. הרי אנחנו מתפרנסים מחקלאות, אבל אנחנו גם המזיקים הכי גדולים לערבה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המעשים שלנו, לפתח בדרכים הכי פחות מזיקות".
לדבריה, הירוקים אינם נגד פיתוח אילת, למשל, והרי החול של סמר מיועד לבנייה באילת - אך יש חלופות חול אחרות שטרם נבדקו. "עכשיו למשל, אנחנו בוויכוח סוער עם החקלאים סביב מיקום של אתר קומפוסט. האתר ממוקם באזור צפון מלחת יוטבתה, אזור מדהים שיש בו ערכי טבע גבוהים, אבל הוא משיק לשטחים החקלאיים של יוטבתה. זה לא קל, צריך לשאול מה הפתרונות הכי נכונים לזה".
איך משכנעים אדם ממוצע שחסר חול בנגב?
"לכן אנחנו חוקרים", אומרת יעל אולק. "אנחנו יודעים לומר שמינים כבר מתחילים להיכחד בחולות סמר. אנחנו יודעים שהיו בדיונות שועלי חולות והם נעלמו. עוד מין שהוכחד זה חתול חולות, ככל הנראה בגלל שועלים מצויים שבאו עם החקלאות".
לדבריה, צמצום שטח של בית גידול שכבר איננו אלא שארית ממה שהיה לפני כמה שנים, הוא רולטה. "אתה עשוי לפגוע בנקודה הקריטית ולחסל את הכול. כל צמצום יגרום לעוד מינים להיכחד, ואנחנו לא יכולים לצפות איזה מין ייכחד קודם".
|
|
יעל אולק, חוקרת: "בערבה הירדנית יש 80 קמ"ר דיונות, בערבה שלנו נותרו 2.5 קמ"ר. חולות סמר הם פלא. בית גידול של בעלי חיים בסכנת הכחדה" | |
|
|
|
הפרחת השממה בדרום, הנעשית בשם הציונות, הפכה כבר מזמן לשם גנאי כמעט, שמשמעו חיסול עולם הטבע של הערבה. הכול מבינים שהמציאות כבר קיימת: הערבה פורחת, החקלאות האינטנסיבית משגשגת, ועל כן הטבע הפראי שהיה - לא יחזור. הוויכוח הוא אפוא על ניהול מאוזן של השטח והמשאבים שנותרו.
לאור כך תוהים הפעילים למען חולות סמר מדוע חשוב כל כך לכרות את הדיונה הזו. יעל אולק, תושבת זמנית בקיבוץ גרופית, מסיימת בימים אלה מחקר לתואר שני על לטאה קטנה בשם ישמונית תמנע. "אני חוקרת את המין הזה, שנמצא בסכנת הכחדה קריטית בישראל ושבית הגידול שלו הוא רק בחולות הערבה", אומרת אולק.
לדברי החוקרת, "בערבה הירדנית יש 80 קמ"ר דיונות ובערבה שלנו נותרו 2.5 קמ"ר. זה מה שנשאר לנו. נכון, המין הזה מתקיים גם בירדן ובערב-הסעודית, אבל מגוון המינים בדיונה הישראלית לעומת הצד הירדני שונה. חולות סמר הם פלא, בועה אקולוגית שאין כמותה. ברור שאם בית הגידול של הישמונית, שכבר הושמד ברובו, ימשיך להצטמצם, הלטאה הזו תיכחד בסוף מישראל".
שטחי חולות סמר מוסתרים כאמור על-ידי מטעי התמרים הצומחים במקומות שבהם השתרעו בעבר דיונות. בין השטחים החקלאיים ניתן לראות שאריות של דיונות - ערימות חול מיותמות, חסרות צורה. ובכל זאת, על כל תלולית חול שעדיין מתעצבת ברוח המדבר ניתן לראות, אף בעין בלתי מקצועית, מגוון עקבות: נחשים, לטאות, צבאים, טורפים, אולי זאבים, אולי צבועים, מיני ציפורים.
גדר גבול חלודה, שקועה בחול, מסמנת את הגבול הירדני במרחק פסיעה. מעבר לו נמשכות הדיונות. "במסגרת הסכם השלום עם ירדן, רוב השטח שנמסר לירדנים הוא דיונות הערבה", אומרת אולק. "המציאות היא שיש לנו אכן מעט מאוד חול. הייחודי בחולות סמר הוא, שבניגוד לדיונות האחרות שמגיעות מהרי אדום, חולות סמר היא דיונה ציונית - כל החול שלה מגעה מבקעת תמנע מזרחה, ולא הפוך - מירדן לכיוון מערב".
טל גולדמן, תושבת קיבוץ יטבתה, היא מפעילות ארגון סבב"ה (סביבה בריאה בערבה), שנאבק בין השאר על הצלת חולות סמר. התארגנות תושבים למען סביבתם הקרובה היא פעילות שהולכת ומתפתחת בארץ, ובסבב"ה הצליחו לגייס גם מערכות ממלכתיות למאבקם: המשרד להגנת הסביבה תומך בעמדתם המתנגדת לכריית החול, ורשות שמורת הטבע והגנים מעניקה גיבוי מקצועי מבחינה אקולוגית ואף כלכלית, לפעילות הציבורית למען חולות סמר.
אך עם כל הפעילות הציבורית, הכדור נמצא בידיים של מנהל מקרקעי ישראל. זאת לאחר שבית המשפט דחה את עתירת ארגוני הסביבה נגד הוצאת החול לכרייה. "ב-1 בנובמבר יהיה דיון בבית המשפט על תקיפוּת המכרז שיצא", אומרת טל. "מצאנו שלפי תוכניות המתאר מותר לכרות מיליון טון חול בחולות סמר. במציאות נכרו כבר בעבר 2 מיליון טון מהשטח".
|
|
לא רק העכביש, הגרביל, העקרב ולטאת הישמונית בסכנת הכחדה. בחולות סמר חיים גם עכן גדול, קיפודי מדבר, זאבים, צבועים ושועלים. וגם: נחושית חולות, שממית ערבה, גרביל ערבה, מטבעון מדבר, כוח אפור, ארנבות וצבאים. וכל זאת ב-2.5 קמ"ר | |
|
|
|
הדוגמאות למגוון הביולוגי המדהים שמתקיים בדיונה הקטנה, המשתרעת כאמור על שטח זעום של 2.5 קמ"ר, הן רבות. ב-2003, למשל, מצא ד"ר אורי שיינס, המנחה של אולק, מין עכביש חדש - צרבלוס ערבנטוס (מלשון ערבה). "זה עכביש שאנחנו לא יודעים אם הוא קיים בעוד מקום בעולם", אומרת אולק. "הוא התגלה בחולות סמר והוא העכביש הכי גדול במזרח התיכון. מוטת הרגליים שלו מגיעה ל-14 ס"מ".
לדבריה, התקשורת העולמית הייתה באקסטזה מהתגלית. "הנשיונל ג'אוגרפיק, BBC ואחרים - כולם התלהבו. היו הרבה כתבות עולמיות, אבל דווקא בארץ לא התעניינו".
עוד מין אנדמי (ייחודי למקום) הוא עקרב חול יוטבתה. זאת לצד הגרביל הדרומי, עוד מין בסכנת הכחדה שייחודי לחולות סמר. הגרביל הזה של חולות סמר, מסתבר, קרוב יותר לגרביל האפריקני ממאורטניה מאשר לגרבילים אחרים בארץ, אפילו מגרבילים שחיים ביוטבתה. "זה מבהיר עד כמה חולות סמר זה אי בודד", אומרת אולק.
לא רק העכביש, הגרביל, העקרב ולטאת הישמונית נתונים בסכנת הכחדה. בחולות סמר חיים גם עכן גדול, נחש ייחודי לחולות הערבה; תלום קשקשים מדברי, נחש לא ארסי המתחזה לקוברה בשעת סכנה; קיפודי מדבר, זאבים, צבועים ושועלים. וגם: נחושית חולות, שממית ערבה, גרביל ערבה, מטבעון מדבר, שנונית רלף (מין לטאה), כוח אפור (הלטאה הגדולה בישראל), ארנבות וצבאים. וכל זאת, כאמור, על שטח זעיר של 2.5 קמ"ר.
"אומרים לנו שאם תהיה כרייה, רשות שמורות הטבע תאסוף את בעלי החיים לפני כן ותציל אותם. זה כמובן שטויות, שכן ימצאו רק חלק קטן מהם, ואלה שיועברו וישחררו אותם בשטחי חולות אחרים - לא ישרדו. שום מחקר לא הראה שמינים כאלה שורדים במקום החדש".
|
|