תעשיית הרכב לא תחטא לאיש אם תזמין ותפרסם סקר על השאלה "מה הוא צבע רכב השטח האהוב עליך". אבל תעשיית התקשורת שמזמינה ומפרסמת סקר על השאלה "האם אתה בעד או נגד התקיפה באירן" חוטאת בשקר. לא מפני שדמוקרטיה שילוחית לא מדברת על שאלות מעין אלה. לא מפני שדיון ציבורי על שלום ועל מלחמה הוא פסול, או לדעת מרחיקי הלכת, מעשה נבלה. לא מפני שאנליסטים סבורים כי תכליתה הגלויה, לדעת רחמנים בני רחמנים, תכליתה הסמויה, לדעת מחמירים, של השאלה היא לעודד חוסר אמון בדרג המדיני המושל היום בכיפה, אלא בעיקר מפני שהשאלה היא שקרית ובלתי מקצועית והפרסום של שאלה שקרית יזומה היא שקר ופגיעה גסה במקצוע.
אפשר היה לשאול למשל "האם אתה/את תומך/תומכת בתקיפה אם אינך בטוח/בטוחה שהתקיפה תצליח"? לא בטוח שכך היו שואלים למרות שהשאלה השנייה הזאת היא חלק אינטגראלי של השאלה הראשונה אבל כלום יש למישהו ספק כי תמיכה או התנגדות הציבור שתימדד ותימסר לרשות הרבים תהיה שונה? אפשר היה גם לשאול למשל "האם אתה מוכן לספוג מטחי טילים, או חלילה מכה גרעינית אם אירן מותקפת תחליט להגיב"? גם השאלה הזאת היא לא יותר מאשר חלק אינטגראלי מן השאלה "האם אתה בעד התקיפה באירן". אבל מי עונה על האחרונה כמו שהוא עונה על הראשונה?
קשה להאמין כי בצל ויכוח צבוע ולפחות דו אם לא תלת פרצופי על תקיפה או לא, מרשים לעצמם עורכים לשאול שאלות שאינן מנסחות מכל וכל את מהותה של השאלה שהם נכשלים לשאול. לא חשוב כלל אם יש עורכים שרוצים לעורר חרדה או להפך לחזק ולעודד את פרקליטי התקיפה. לא שאין עניין בבדיקת המניעים האלה, אבל תפקידה הראשון של העיתונות הוא להיות אמינה, לדווח דיווחי אמת, לשאול את השאלות הנכונות ולהגיש לקורא או לצופה או למאזין את הדיווח המקצועי ביותר. העולם הזה איננו מסביר פנים לצדקנים ולכן לא בחוכמה יעשה אדם אם יצפה בקול להתברך רק בעיתונות שאינה חוטאת במניפולציה כלשהי. יש לעיתון, ומותר שיהיה לעיתון, אג'נדה. יש לעיתון, ואין פסול אם יש לעיתון, עמדה, בנושאי חברה, בנושאי כלכלה, בנושאי דת ומדינה וגם בנושאי שלום ומלחמה. אולם יש גבול שאם עיתון חוצה אותו, הוא פוסל עצמו מקצועית מלכהן כסוכן לגיטימי של מוצרי העובדות והדעות הנסחרות ביריד הציבורי.
העיתון יודע ידוע היטב, כי אין בכלל בעולם דבר כזה כמו להיות בעד או נגד תקיפה בלי לדעת מי תוקף איפה, באילו כלים, באיזה זמנים, באמצעות איזה תוקפים, ביום, בלילה, בקיץ, בחורף, מן האוויר או מן הים. אימרה ידועה בשפת היידיש החכמה אומרת "אל תשאל אותי שטויות ולא אשיב לך כזבים". האם אתה בעד התקיפה או נגדה היא שאלה שאין שטות גדולה הימנה וכל תשובה שמשיבים עליה אין כזב גדול ממנו.
מיותר בשעה זאת לעשות ניתוח שלאחר מעשה כדי לקבוע באורח סמכותי מי השיק את הוויכוח הציבורי בשאלת התקיפה. איש לא יודה שהשיק, ואם יודה לא יודה שביקש שהציבור ייטול חלק בדיון על התקיפה, ואם יודה בכך לא יודה שהוא היה היחיד שהיה ראשון, ולא שהוא יהיה האחרון שיישאר אחרון. אבל לא מיותר לחלוטין לקבוע כי לאחר שהייתה הצלחה מסחררת בהנחת נושא התקיפה על השולחן העגול הגדול של העם היושב בציון, היה כישלון מהדהד להבהיר למסובים מסביב לשולחן הלאומי מה משמעותה של תקיפה, האם היא כל כולה שאלה של זקיפות קומה לאומית, של אם אין אני לי מי לי, של בראבורה ביטחונית בעולם בו אין שחקנים ראשיים לבד מן השחקנים הישראלים? מותר לציבור לדון במשמעותו של האיום של אירן גרעינית, מותר לו ללמוד מה ההשלכות הצפויות על וקטורי הכוח האזוריים והגלובאליים, מותר לו להתעדכן בהערכות מקצועיות של ההשפעות על הכלכלה ועל הביטחון הגלובאליים ובוודאי ובוודאי שהוא רשאי לדרוש מן האקדמיה וממומחי מדיניות וביטחון להציג לפניו את המשמעויות המורכבות של אירן גרעינית על ישראל ועל מעמדה ועל ביטחונה לטווח הארוך.
העיתונות, התקשורת בכלל, היא חלק מכריע ביצירת המצע עליו מגבש ציבור את ההבנות על פיהן הוא שופט את מקומו במדינה ובחברה בה הוא נקרא לבחור בחירה דמוקרטית בנציגיו המוסמכים לקבל הכרעות הלכה למעשה. אבל כל המצע הזה איננו מכשיר אותו להיות חלק במבנים המוסמכים לקבל הכרעות. לכן לשאול אותו האם הוא בעד או האם הוא נגד תקיפה הלכה למעשה הוא להניח שהוא כן חלק במבנים המכריעים, וזאת איננה אמת, הוא איננו, הוא לא יכול להיות, הוא לא צריך להיות, הוא לא יכול להישאל והוא לא יכול לענות.
כיון שניתנה רשות למשחית אי-אפשר לדעת היכן יעצור. העיתונות צריכה על כן לשלול מעצמה את הרשות שהיא נטלה לסקור סקרים ולפרסם אותם כחלק מתרבות תקשורתית המעוררת שאלות קשות וצופנת תשובות קשות אפילו יותר מן השאלות. אם התקשורת לא תעשה את חשבון נפשה, אין מי שיעשה אותה תחתיה, ואם חלילה לא יהיה חשבון נפש, מי יודע מתי הגלישה בשיפועי קירות הבור תיהפך חלילה לנפילה.
