כילדים היינו מונים את אותיות הא"ב ומדלגים על האות השביעית בצחקוקים מביכים. לימים בא המשורר והנציח צחקוק זה בשיר שנכנס לפנתיאון הלאומי של זיכרונות העם.
תמימות של ילדים, טיפשות של משורר. היינו צריכים לדלג דווקא על האות השישית - הו"ו המכבסת. קראו שנית הכותרת והבליעו את הו"ו. נכון, מדובר בעבדים.
כי אין כאן צורך בשביתה פראית, בשביתה כללית או בשביתה מתמשכת. אין צורך בשביתה כלל ועיקר. צריך לחזור ולחנך ולומר בריש גלי ובקול צלול: הייתם ושבתם להיות תאבי בצע. שיילוקים מוצצי דם, עצלנים וספסרים המחפשים טרף קל למוץ את לשדו.
שאלו כל מזמזם בעל שכל של יתוש: מה קל מלמצוץ את דמם של עבדים חסרי זכויות?, עבדים מקומיים או עבדים זרים?!
הראיס המקומי, (המכונה גם: "יועץ", "מקורב", "קבלן קולות", "תורם מכובד") סוגר בקריצת עין עסקה עם הסוס בו בחר לרוץ לסנאט: אתה תעצום עין בלתי מכוונת ואני אספק לך מעטפות. אין כאן לחיצת ידיים, זה אינו מקובל במקומותינו. הם משפשפים ידיהם בהנאה וממשמשים את כיסם התפוח. תמיד יברך על העסקה פרקליט צמרת הידוע במוסריותו הגבוהה ובהיקף הכיפה שלראשו. תמיד יעמוד בין הצללים יחצ"נ משומן, שהרי ב--PRרטיה אנו חיים.
ועכשיו אתם שואלים: ומה להסתדרות העבדים ולכל זה?
באשר ל"עבדים" הרי אנחנו עבדיה. רוצה מרימה את השלטר, רוצה - מורידה. רוצה - פותחת נמל, רוצה - סוגרת נמל. ושהכול יישרף. הכול. מאז ומעולם הייתה הידרה בעלת שני ראשים: "מעסיק" ו"איגוד" ולכן מעולם לא הצליחה להביט קדימה ביושר, תמיד בפזילה לצדדים, ככל סרסור המשגיח על הבנות ברחוב חשוך.
וכדי לא לסבך את הלשון בפרשנות ארוכה:
1. עובדי קבלן = שחיתות פשוטה.
2.
עובדים זרים = תופעה פסולה.
3. לא שביתה אלא חינוך.
