רצח רבין חולל בארץ הזאת רעידת-אדמה עוצמתית, שגם בחלוף 16 שנים היא עודנה רועדת. השלום, שניצב באותם הימים על הפתח, נגוז ומתרחק יותר מאי פעם. גם ההסתה הקצינה, והקולות הקוראים לשחרורו של הרוצח המתועב רק הולכים וגוברים.
כאילו לא היה זה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה מאז מלחמת יום הכיפורים; כאילו לא היו דברים מעולם, וכאילו רצח רבין לא היה אלא אגדה הזויה, אם לא גמול נאות על בגידה. בארץ הזאת עדיין מסתובבים, חופשי-חופשי, יותר מדי חמומי-מוח. כאלה שמוכנים לחזור על הפשע הנתעב במהדורה מחודשת, ואולי אף אימתנית עוד יותר.
שלוש יריות האקדח, שפילחו את ליבו של רבין, שינו באחת את הנחות היסוד של מה שהייתה פעם ישראל היפה. זו שמשוחררת מלחצים של אלימות פנימית, וזו שחשבונות פוליטיים לא מוכרעים בה בלחיצה על ההדק.
אשליה מרה
עד למעשה המר והנמהר רצינו להאמין שכוחנו המוסרי יעמוד לנו כדי לעצור את התהליכים השליליים, המאפיינים כל כך מדינות רבות אחרות באיזור. בסופו של דבר התגלתה האמונה הזו כלא פחות מאשליה מרה.
מעבר להיותו פשע נתעב, מקבל רצח רבין מדי שנה משמעות נוספת. אבל בשנה ה-16 שלאחריו מתגלה אולי משמעותו המפלצתית: יותר מדי אנשים בארץ הזאת פשוט ממאנים לזכור אותו ומעדיפים שיצלול אל נבכי השכחה.
בשורה התחתונה מתברר שלקח הרצח לא נלמד, ולו רק משום שלא השכלנו להפנים אותו כאסון לאומי מחריד. לא רק מפני שנרצח מנהיג נבחר ודגול, אלא משום שהרצח הצליח גם לרצוח דמוקרטיה ולשנות את סדר היום שלנו, הטובל בים של דיכאון.
מה שברור הוא שרצח רבין לא חילחל, ובוודאי גם לא נצרב בתודעת הציבור הישראלי. מספר המשתתפים בעצרות לזיכרו רק הולך ודועך משנה לשנה. אין זאת כי אם הרצח, מעורר הפלצות, מיטיב לסמל את הסכנה המוחשית לחורבנו של הבית הדמוקרטי הראשון שלנו, שכה התאווינו שיחזיק מעמד.
