לכו בעקבות הכסף

אני קצת מבולבל, התוודה באוזני לפני ימים אחדים איש תקשורת עתיר ניסיון בתחום השידורים לשמע הדיווחים על גורלו של ערוץ 10. הרי רק לפני חודשיים רונלד לאודר היה האיש הרע, הבעלים שנכנע לשלדון אדלסון וכפה על עיתונאי הערוץ התנצלות מבישה. ועכשיו אנחנו צריכים להיחלץ לעזרתו, להיאבק כדי שחברי כנסת יוותרו לו על עשרות מיליוני שקלים שהוא חייב על-פי חוק למדינה, ולהגן בכך על הערוץ שלו כמעוז העיתונות החופשית? המציאות אכן מבלבלת, בעיקר בתוככי העיסה הדביקה של תקשורת-הון-שלטון. הסיפור העגום של ערוץ 10 הוא תמצית הדילמה שבפניה עומדת תקשורת מסחרית במדינה דמוקרטית: כדי לאפשר מגוון קולות וטעמים, שחררה אותנו המדינה כבר לפני כמה עשורים מהמונופול של ערוץ 1, שנקרא פעם "הטלוויזיה הישראלית", האחת ואין בילתה. פתיחת הערוצים הנוספים אמורה הייתה לעודד פלורליזם, בהנחה שכוחות השוק יממנו את החגיגה התקשורתית באמצעות נתחים נכבדים מעוגת הפרסום, בדומה לנעשה בעיתונות המסחרית המודפסת.

ערוץ 10 - אגוז קשה של עבודה עיתונאית מקצועית

לפחות שתי בעיות עיקריות נותרו בלתי פתורות: האחת - כיצד ניתן להבטיח את קיומה של עבודה עיתונאית איכותית, בדיווחים חדשותיים שוטפים ולא פחות מכך בתחקירים נוקבים, בסביבה תקשורתית מסחרית, רוויה בלחצים מצד מפרסמים ומשקיעים; ואיך מגדירים את יחסי הגומלין הרצויים בין חדשות לבידור, בין תחקירים לפרסומות? אסור להתבלבל בין עיתונאות לתקשורת, הזכיר יותר מפעם חוקר התקשורת האמריקני פרופ' ג'יי רוזן: עיתונאות היא שליחות ציבורית, ואילו תקשורת ("מדיה") היא תעשיה שתפקידה לספק אישונים לתעשיית הפרסום. שרשרת המזון התקשורתית היא ארוכה ומתפתלת, וכוללת בחובה בעיות רבות, העולות גם בהקשר של ערוץ 10: אינך יכול לקיים דמוקרטיה בריאה בלי עיתונות חזקה ונשכנית; אי-אפשר לקיים עיתונות ראויה כזו, בעיקר בטלוויזיה, בלי תשתית כלכלית יציבה; לא ניתן להשיג תשתית כזו ללא הכנסות המגיעות מתוכניות עתירות רייטינג; אין רייטינג ללא תוכניות המופנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. כמובן שגם אם יש לך תוכניות כאלה, הן לא תמיד מניבות רייטינג גבוה, ועל כן אין הכנסות מספקות - ולא ניתן לייצר על כן עיתונאות ראויה. מצד שני, אם אתה נוחל הצלחה, הרי שכדי להגיע לאיכות העיתונאית החיונית לחברה אתה חייב לפטם אותה תחילה בסחורה ירודה וצעקנית. השאלה השנייה נוגעת למידת מעורבותה של המדינה בשוק התקשורת גם לאחר הפרטת חלקים משמעותיים ממנו. האם זכותה של המדינה לשמר בידיה את הסמכות לחלק זכיונות או רישיונות לערוצים, והאם חובתה היא לפקח על הנעשה במרחב התקשורתי בשמה של החברה, על בסיס הטענה שהטלוויזיה כמדיום רב עוצמה משפיעה על מגוון רב של תחומי חיים? ואם "המדינה" נוטלת לעצמה סמכויות כאלה, איך מונעים מפוליטיקאים לבחוש בקלחת הזו, לקדם אינטרסים מפלגתיים ואישיים ולנסות לסרס ביקורת על רשויות השלטון? ערוץ 10 נקלע לרוע מזלו לתאונת דרכים בצומת שבה מתנגשות זו בזו כמה מן הדילמות הללו. לזכותו של הערוץ ייאמר כי מתחת לציפוי המתקתק של תוכניות ריאליטי, שלעתים אינו ראוי למאכל אדם, מסתתר אגוז קשה של עבודה עיתונאית מקצועית ושיח ציבורי איכותי. המדובר בעיקר ב"לונדון וקירשנבאום", כמו גם במהדורות החדשות ובתוכנית "המקור". קיומן של תוכניות כאלה הוא שמצדיק את הדאגה לחופש העיתונות אם ייסגר הערוץ, ומחייב את המשך קיומו.

הבעיה של ערוץ 10 - הכשלון המסחרי של הערוץ כולו

מעבדת התקשורת הקרויה ערוץ 10 מאפשרת התבוננות מקבילה בסבך הבעיות של המרחב הציבורי במאה ה-21. פרשת אדלסון נגעה בעצב הרגיש של יחסי הון-תקשורת מנקודת המבט של יחסי בעלי הערוץ עם המערכת העיתונאית המקצועית: העורכים, הכתבים והמגישים חשו בצדק שהאוטונומיה המקצועית שלהם נפגעה בצורה חמורה. גבולות האוטונומיה הזו הם תמיד רכים וגמישים, תלויים באישיותו של בעל ההון ובהבנתו את התפקיד הציבורי והחברתי של הנכס הנמצא בידיו. יש בעלי הון שמבינים כי איכות המוצר שהם מבקשים לשווק לצרכן ולמפרסם תלויה בחירותם של בעלי המקצוע. אחרים רומסים ברגל גסה את הגבול. ומצד שני, מערכת היחסים בין ארגון התקשורת שמנסה להפיק עיתונאות ראויה לבין הרגולטורים המפקחים עליו מטעם המדינה. בערב מפרסמים תחקיר נוקב על ראש ממשלה, ובבוקר צריך לפנות אל חברי מפלגתו כדי שאלה יאפשרו לערוץ להתקיים. בשורה התחתונה הבעיה של ערוץ 10 איננה קשורה כלל לתוכניות האקטואליה האיכותיות, גם אם אלה לא נסקו מעולם לרמות רייטינג מרשימות. הבעיה היא הכשלון המסחרי של הערוץ כולו. כי במציאות התקשורתית של שוק חופשי, מי שמבקש לצאת לקרב תחקירים מול כוחות פוליטיים וכלכליים גדולים איננו יכול לעשות זאת עם קופה ריקה. אי-אפשר להתמודד באומץ מקצועי מול לשכת ראש הממשלה, ואגב כך להתייצב כקבצן קרוע גרביים בפני ועדה פרלמנטרית, כדי לבקש את חסדיהם של חברי הקואליציה שלו בדחיית חובות. כיוון שמרקם היחסים בין תקשורת, הון ושלטון בנוי תמיד ממאבקי כוח - החולשה הכלכלית של הערוץ מותירה אותו בעמדת נחיתות. כמו בכל מאבק מסוג זה, קשה למדוד במדויק מי חזק יותר. בנסיבות כאלה יש משקל רב לדימויים של כוח. ח"כ אורי אורבך, שחצה את הקווים מן התקשורת לפוליטיקה, העיד על כך בעת אחד הדיונים בנושאי תקשורת בכנסת. לדבריו, העובדה שאנשי תקשורת לא מעטים, בהם הוא עצמו, שלי יחימוביץ, ניצן הורוביץ, דניאל בן-סימון ואחרים רצו לכנסת מעידה על תחושתם שכוח והשפעה אמיתיים יש רק בפוליטיקה. ואילו בהגיעו לכנסת גילה אורבך שמרבית הח"כים משוכנעים שהתמונה הפוכה: הפוליטיקאים נתונים לחסדיהם של העיתונאים, והעוצמה האמיתית היא בידי התקשורת. אבחנתו של אורבך מדויקת למדי. כל צד חושש מעוצמתו המדומה של הצד האחר. החשש, בדרך כלל, מוגזם. הצעדים שמנסים ח"כים שונים לנקוט עתה נגד התקשורת בשורה של הצעות חוק ומהלכים אחרים משקפת את התחושה שכוחה של "המעצמה השביעית" התעצם ללא הצדקה ויש להגבילו. ואילו העיתונאים חוששים מידם הקלה של הפוליטיקאים ומתריעים כי הדמוקרטיה בסכנה. חלק ניכר מצעדי החקיקה, כמו התיקון (או שמא הקלקול) לחוק לשון הרע הם מיותרים ועלולים להזיק, אך חרדה עמוקה כזו ליוותה את העיתונות גם בשנות ה-60, כאשר נחקק החוק, ונתגלתה בדיעבד כמופרזת. לצד המאבקים המבוססים על דימויי כוח יש עניין אחד גשמי, ממשי ואמיתי - התשתית הכלכלית. אם אין קמח - אין תורה, אמרו חז"ל. או בלשון מודרנית יותר: "לכו בעקבות הכסף", כמאמרו של "גרון עמוק" לכתב ה"וושינגטון פוסט" בוב וודוורד בראשית התחקיר על פרשת ווטרגייט. כדי לממש את שליחותם העיתונאית נדרשים העיתונאים לפעול בתוככי ארגוני תקשורת חזקים ומבוססים. איך עושים את זה, ומאפשרים לתקשורת להתייצב מול השלטון מבלי ליפול למלכודת הדבש של ההון? התשובה איננה פשוטה. הדרך האופטימלית היא באימוץ הדפוס של הטלוויזיה הציבורית בארצות הברית, ערוץ איכותי ודל רייטינג, המתקיים מהקצבות של הקונגרס, מחסויות של חברות גדולות תמורת אזכור קצר בפתח התוכניות ומתרומות מקרנות ומצופים. מימון כזה, ללא מטרת רווח, מאפשר בדרך כלל לרקוד על שתי חתונות: גם להבטיח עצמאות מערכתית וגם לשמור על איכות השידורים. למירשם הזה נדרשים עוד שני מרכיבים: עיתונאים מקצועיים ולא פחות מכך - פוליטיקאים נאורים. וגם אז לא יגיעו ימות המשיח, אלא יימשך ההילוך המדוד בשדה מוקשים. כמו תמיד בתקשורת.

רשימות קשורות:

- התנצלות - אופיום להמונים - אורי פורת אינו מנהל - קישור - מיקרותרפיה - אבודים בוושינגטון