קצב שקרן - זועקות הכותרות. הנשיא לכלא, הן ממשיכות ומספרות, הוא חייך בעת הקראת הכרעת הדין הקשה - ממשיכות הכותרות ליידע אותנו. כל המצלמות מכוונות אל הבעות פניו של הנשיא/אנס/שקרן, כדי לקלוט אותו בקלונו. אולי הוא יזיל דמעה? אולי הוא ימצמץ?
"בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" כתב מחברו של ספר משלי. כך לגבי אויב ממש, המבקש את נפשנו להורגה. אך בנפול הנשיא לשעבר קצב - גיל ושמחה ממלאים את החוצות.
לא אויב הוא ולא צר. נשיא היה. נשיא מדינת ישראל נשלח לבית האסורים. יום של עצב ובושה - לא שמחה ולא גיל.
"מחשבות רבות בלב איש ומי ידען?" כיצד נוכל לדעת מה חושב אדם, למה התכוון במעשיו, מה תכנן ומה רקם? "כל כך הרבה מילים יש בעולם, אז איך אדע מה את חושבת?" שר אריק איינשטין, המנסה לנחש את מחשבותיה של אהובת ליבו.
מאז עמדה האנושות על דעתה, היא מנסה למצוא דרכים לגלות את צפונותיו של הלב ולחשוף מי משקר ומי דובר אמת. מכונות המציאה האנושות לשם כך - אך גם הן כושלות פעמים רבות ואינן מצליחות לחשוף את "האמת".
חכמי העבר נהגו לשים גחלים לוחשות בפיו של הנאשם. אם נכווה - אות היא וסימן ששיקר, אם נותר פיו ללא פגע - אות היא שאמת בפיו. אחרים השקו את הנאשם במי מלח ובדקו את תגובותיו וקצרה היריעה מלספר את השיטות כולן.
בימינו אנו, שתי שיטות מרכזיות שולטות בכיפה - באחת שנים עשר אזרחים מחליטים אם משקר הנאשם, או אם אמת בפיו. בשנייה יושב לו שופט יחיד, או שלושה שופטים, בוחנים את אותות האמת על פניו של הנאשם ועל פניהם של "קורבנותיו" ומחליטים מי מהם משקר ומי אמת בפיו.
האם השופטים חסינים מפני הונאה?
האם הצגה זו או מציאות? האם באמת יודע בית המשפט לחשוף מחשבות בלב איש? האם הוא מביט בנאשם ויודע אם הוא דובר אמת? האם יודעים זאת המושבעים? הנוכלים הטובים ביותר - הם אלה שאנו רוחשים להם אמון רב. נוכל טוב יעטפנו במילותיו החלקלקות והמצוחצחות ויגרום לנו לקנות ממנו אדמה שאין הוא בעליה. הוא יגרום לנו להעביר לבעלותו מטלטלין וממון רב, כיוון שאנו סומכים עליו.
האם שופט חסין מפני הונאה? האם השופט הנכבד יודע תמיד אם ילדיו מספרים לו אמת - אם לאו?. למשפט אין ברירה. חייב הוא להחליט את גרסתו של מי להעדיף על פני חברתה - שאחרת לא יעשה משפט. יחד עם זאת - להרהיב עוז ולקרוא לנאשם שקרן, להלבין את פניו ולרמוס את כבודו אגב כך, לקרוא לו בשמות תואר ולכנות את התנהגותו בצורה זו או אחרת - זאת אסור בתכלית האיסור.
צניעות חסרה למשפט, בבואו לקבוע מי דובר אמת ומי משקר. דיבור עדין יותר אנו מבקשים. האל יודע לחקור את הלב - אך בן אנוש שניחן בחוש זה טרם פגשתי.
אל תשמחו ואל תצהלו. היו שקטים ומאופקים. ביום הזה נשלח נשיא מדינה לבית האסורים. לא עת לשמוח היא.
המשפט הוא הצגה. השחקנים (בכללם השופטים) מאד משתדלים למלא את תפקידם בהגינות ועל-פי החוק. הם מאד רוצים לדעת מי אמת בפיו ומי שקר. אך מי יתקע כף לידינו, שהכרעתם נכונה היא?
בארצות הברית התגלו עשרות משפטי רצח, בהם הורשע הנאשם על-ידי חבר מושבעים - אך בדיקת די.אנ.איי מאוחרת, הוכיחה שהרשעתו הייתה שגויה.
האם המושבעים התכוונו לשלוח אותו לכסא החשמלי סתם כך? האם לא התרשמו ששיקר עת טען לחפותו מעל דוכן העדים? האם שופטינו חסינים מטעויות כאלה בגלל הגניוס היהודי?
אל תשמחו ואל תעלוזו. בית המשפט עשה משפט. זה תפקידו והוא צריך לבצעו. אך אל תאמרו לי שהנשיא לשעבר שקרן. הוא הפסיד במשפט. גרסתו הייתה אולי סבירה פחות מזו של המתלוננות - לדעת השופטים הנכבדים.
אין זה אומר שמערכת המשפט חשפה את האמת. היא בסך-הכל עשתה משפט.
