כדאי מאוד לכל אחד ואחת מן הציבור הרחב לזכור שישנן לא מעט הכרעות-דין מלומדות ופסקי-דין חלוטים בעניינים חמורים ביותר, אשר זמן רב לאחר חליטתם והרחק מעבר לעיקרון המקודש של סופיות הדיון, חשפה ידו הארוכה של הצדק הפואטי כי מדובר בהכרעות מעוותות ומסוכנות, החייבות לעורר בקרב כל שוחר אמת ורודף צדק, בוז לאלה שהוציאו אותן מתחת ידיהם ושאט נפש מכך שעוד זכו ברבות הימים לקידום בתוך המערכת המשפטית או מערכות שלטון אחרות.
כיצד מגיעים שופטים לשפל הכרעתי, הגורם בסופו של דבר, בצדק, לזילות בית המשפט בעיני הציבור?
ובכן, הדברים פשוטים וברורים ואמורים לעורר סלידה אצל כל מי שמנסה להאמין או רגיל להאמין במערכת המשפט: פרקליטים רבים שנבחרו, מסיבה זו או אחרת, לשמש כשופטים בסוגים השונים ובערכאות השונות של בתי המשפט – מרגע שעכוזיהם נגעו בכס המיוחל, מתחילים לייחס לעצמם סגולות על-אנושיות המקנות להם את הזכות לקבוע מהימנות של עדים, מעל ומעבר לכל ספק, גם בהיעדר ראיות-מספיקות לאמת ולתמוך בעדויות, ולעתים אף בהיעדר ראיות לחלוטין, מעבר לעדויות עצמן, או חמור מכך: גם כשהעדויות סותרות את עצמן, והופכות, ככל שהן מתרחבות, ליותר ויותר מפוקפקות, עד כי לא רק שאין בהן די להרשיע את הנאשם – הן אמורות מעצם טבען להותיר את חזקת החפות על-כנה ולחייב את זיכויו.
כושלים, מכשילים ומעוותי-דין
כך, לא אחת, טיפוסים שיוחס להם צביר תכונות טרומיות, המכונה בלשון משפטנית "מזג שיפוטי", מתגלים במהלך כהונתם כאטומים מטומטמי-שררה, וכתוצאה מכך, לא פעם אפילו במקרים פשוטים ביותר - ככושלים, מכשילים ומעוותי-דין.
מי ששם לב לעובדה שמוצאו של הרוב המכריע מבין השופטים הוא מפרקליטות המדינה או מהפרקליטויות המחוזיות או מהפרקליטות הצבאית (מה שאומר שהם בעלי "מזג-תביעתי נרכש") ושרק מיעוט שבמיעוט מוצאו מהסנגוריה הציבורית או מקרב עורכי הדין שלא היו ואינם עובדי המדינה – לא אמור לתמוה על כך שאחוז ההרשעות בבתי המשפט בישראל מגרד ומורט בלהט-טריכוטילומני
1 את המאה, ומותיר על אשכי המשפט, במקרה הטוב, שערת-זיכוי אחת עבור כל מאה נאשמים.
