בתוך הפטפטת הבלתי נלאית, הבלתי נסבלת, על הגרעין האירני – משולחת הרסן, המופקרת והשערורייתית ביותר - בולטת פטפטנותו התכופה בנושא זה של שר הביטחון
אהוד ברק. קשה לדעת מה חמור ממה – פליטות הפה שלו, הכחשותיו על הוצאת דברים מהקשרם או, החמור מכל, כוונת המכוון באמירתם.
אם יש חוט שני השוזר את כל האמירות לאמירה חזקה, בולטת ומהדהדת, הוא זה המוביל להנחה כי זה מכבר נפלה ההחלטה על הפצצת תשתיות הגרעין האירניות – מעשה נואל, מטורף, שעלול להבעיר את המזרח התיכון ולהפוך אותו לפטריית עשן רעילה.
ברק, גא וזחוח, שכל יישותו ואישיותו אומרות, עם מילים או בלעדיהן – בחיוך דק של שועל שבע - "אני ואפסי עוד", מתנהל במרחב הציבורי באופן המעלה ספק גדול ורב האם הוא המבוגר האחראי שמדינת ישראל כה זקוקה ומשוועת לו בעת הזאת.
לא הוא הצית את האש הזרה של השיח הציבורי על אודות הגרעין האירני, אבל במקום להנמיך את להבותיה של האש הוא מלבה אותן. תמוהות ולא מובנות הן ההתבטאויות התדירות שלו מעל כל במה ציבורית, שבה אל כל מיקרופון מחוברת תיבת תהודה שמהדהדת את קולו מקצה עולם עד קצהו בכלל ובכל המרחב האיסלאמי בפרט. מה דחוף לו? מה בוער לו? מה בוער בו? האם הוא אינו מבין שכל אמירה שלו בנושא העלולה להתפרש כ"חימום קנה" רק מאיצה, מסחררת ומטריפה את המרוץ ומניעה את אירן להיערך טוב ומהר יותר לכל סוגי הפעולות והתגובות?
היכן אתה, כבוד נשיא המדינה?
