נְסִיכָה
שָׂרָה נְסִיכָה בְּלִי אַרְמוֹן
הִיא סוֹכְכָה עַל אַב הָמוֹן
הוּא הֵגֵן עַל אַנְשֵׁי סְדוֹם
וְהִיא יָדְעָה מָה יֵלֵד יוֹם
יָדְעָה כִּי יִשְׂרְרוּ רִיב וָּמדוֹן
כְּשֶׁיֵּש בֶּן שִׁפְחָה וְיֵש אָדוֹן
כִּי אֶת זֶה גָּזַר אֱלֹהֵי עֶלְיוֹן
בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וְלֹא בְּחִפָּזוֹן
הוֹרִישׁ לָנוּ אֶרֶץ וּבָהּ שֶׁדוֹן
וְעַל כֵּן עֲמָלֶנוּ לְכִשָּלוֹן נִדּוֹן
אִם לֹא נִירָשֶׁנָּה בְּאָף וְחָרוֹן
אֲזָי בְּוַיַּחֲלוֹקוּ יִמָּצֵא פִּתְרוֹן
רבקה באה בעקבות שרה
חיי שרה סופרו למעשה בפרשת לך לך ופרשת וירא ולא דוקא בפרשת חיי שרה. הציר המרכזי בחיי שרה מוסיף להיות הסיפור על חיי אברהם ועל מיתתו בסוף הפרשה. לכן מדוע נקבע שם הפרשה "חיי שרה" , כי לא תמו חיי שרה עד אשר התורה רומזת לנו מי תהיה האם השניה שתבוא בהמשך לשרה. זה מובא במעין סיפור תולדות מילכה אחות שרה בסוף פרשת נח אנו פוגשים בשמות שתי נשים מרכזיות שיתפשו מקום חשוב בתולדות עם ישראל: וכך מסופר שם: ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שָׂרָי ושם אשת נחור מִלְכָּה.(נח יא/כט) בהמשך מיד נאמר שרי היא יִסְכָּה. ומדרש אומר מדוע יִסְכָּה, כי היא סוככה על אברהם. מכאן ואילך הכל סב סביב שָׂרָי היא שָׂרָה. ויסכה נשכחה כליל. והנה בסוף פרשת וירא אנו קוראים על יסכה שסופר לאברהם עליה כי יסכה ילדה בנים לנחור אחי אברהם ומונה את עוץ ובוז וקמואל וכֶשֶׁד וחֲזוִ ופלדש ויִדְלָף ובתואל.והנה הכתוב מספר לנו כי בתואל ילד את רבקה.שמונה ילדים כולל בתואל אבי רבקה שעתידה לשמש ציר מרכזי בחיי עמנו כאם השניה לכן רבקה באה בעקבות שרה. גם בתואל ילד כמו יעקב שנים עשר ילדים. כי פילגשו של בתואל ילדה לו ארבעה טֶבַח וגַחַם ותַחַשׁ ומַעֲכָה. גם ארבעה מילדיו של יעקב נולדו לו משתי פילגשות מזלפה ובלהה.
חיי שרה בצלו של אברהם
למרות ששרה אמנו היא האם הראשונה והחשובה מכולן , אין בתולדות חייה דבר הקשור לאותם מאורעות שהיו מנת חלקו שלאברהם. למרות שהשם שָׁרָה מפורש על-ידי חז"ל כ-שְׂרָרָה כלומר שִׁלְטוֹן, כי היא למעשה שלטה בכל אצל אברהם. בקשה מאברהם בלשון מצוה לקחת את אמתה הגר שתלד לה ילד שהיא תאמץ אותו לה כבנה, הוא עשה כדברה., אך משהרתה הגר אמרה שרה לאברהם עכשיו ואקל בעיניה. אמר לה אברהם עשי לה כטוב בעיניך עִנְתָּה אותה עד שברחה למדבר. וכאשר ילדה שרה את יצחק וישמעאל גדול ממנו החל מצחק, מיד בקשה בלשון מצוה על אברהם לגרש את האמה ואת בנה כדי שלא יהיה היורש עם יצחק . למרות על דב ר זה נאמר: .וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו (וירא כא/יב) אף על-פי כן נשמע לה ושלח את הגר ובנה למדבר. פעמים נלקחה שרה מאברהם על-ידי מלכים זרים , פעם ראשונה ע'י פרעה והוחזרה מבלי שפגע בה ופעם נוספת ע"י אבימלך שגם הוא לא נגע בה ושלחה. מעבר לזה גלתה פעילות מיוחדת שתזקף לזכותה. לדידו של עמנו בהבטיחה את הארץ לבנה ליצחק לרשת אותם מאביו, עשתה מעשה גדול ובזכותו שרה נחשבה לאם היהודיה אידשע מאמע, שהכרנו לאורך הדורות עד ימינו. למרות שחיי שרה היו בצלו של אברהם.
מיתת שרה וצערו של אברהם עליה
מיתתה של שרה הביאה בעקבותיה דבר מיוחד שראוי היה לדבר בו . לאו נוגע דוקא למיתה עצמה, אלא על מה שנעשה אברהם בשל שרה אחרי מותה. תֵּאוּר מיתתה של שרה מצטמצם בפסוק אחד, מהדברים שנאמרו על שרה מגלים אנו את עצמת אהבת אברהם לשרה. דוגמה ומופת לכל אחד מבני עמנו בכל הדורות. נאמר : ויבא אברהם לספֹד לשרה וְלִבְכּתָהּ. (כג/ב) ההספד מצין את עובדת מוֹתָהּ שלפי דברי רש"י הוא נגרם לה כשהגיעה הידיעה על עקידת בנה יקירה יצחק. לכן נסמכה פרשת חיי שרה -דהיינו מיתתה לפרשת הבאת יצחק לעקידה כמצות אלהים לאברהם, אלא שהקב"ה חזר בו מגזרתו זו ובכך נִיצַל יצחק משחיטה. על מיתת שרה נאמרה המלה וְלִבְכֹּתָהּ. מצאתי דבק שנאמר על כ ה- כּ הזעירה כי היא מסמלת את צמצום בכיתו וצערו של אברהם על אשתו שרה, למרות עָצְמַת אהבתו לה. כי אברהם הקש לקום מיד ולדאוג לקבורתה, משום כבודה שלא תשאר מונחת זמן רב לפניו. ואכן זאת אהבה ומסירות ראויים להערצה וביחוד התנהגותו בעשית דברה של שרה בחייה וְכִבּוּד זכרה במותה .
רכישת אחוזת קבר לשרה
אהבת אברהם לשרה מקבלת ביטוי כאשר בקש לקבור אותה בקבר בו שם לפי האגדה קבורים אדם וחוה - במערת המכפלה בחברון, זאת העיר שאליה הגיע אברהם בבואו מחרן. דאגת אברהם לכבודה של שרה מתגלית גם מהדרך בה השיג אברהם את אחוזת הקבר הנכספת - את מערת המכפלה בחברון. ואנו שואלים: הלא כל הארץ נתנה לו ולזרעו של אברהם אחריו שנאמר: וַיֵּרָא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן הארץ הזאת (לך לך יב/ז) ובהמשך אמר הקב"ה לאברהם:כי כל המרחב שהוא רואה: צפונה ונגבה וקדמה וימה הוא נותן לו וזאת לשון הפסוק: כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ואל זרעך עד עולם.(לך לך יג/טו) אף על-פי כן, אברהם קם מעל מתו ופנה אל היושבים בחברון והמחזיקים במערת המכפלה - בְּנֵי חֵת ובקש מהם באדיבות רבה ובלשון ימינו בלשון דיפלומאטית: תנו לי אֲחֻזַּת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני.(כג/ד) הדו שיח שהתנהל בנושא מיוחד במינו זה ראוי שילמד, כי התוצאה מדו שיח זה , או מגלים חכמת המשא-ומתן של אברהם שתכליתו לקבל את מערת המכפלה והשדה שם. ואכן הוא קבל את מבוקשו רק לאחר שֶׁשִׁלֵּם את מחירה בכסף טבין ותקילין לעפרון החתי, אשר הוא מונה באותו יום על-ידי בני חת ליצג אותם בפני מי שכונה על ידם נְשִׂיא אֱלֹהִים, בעיניהם אברהם הוא אדם חשוב. ומכיון שהוא זקוק לעפרון עלה זה לגדולה. ושוב עולה השאלה מדוע היה צריך לקנות בכסף מלא את חלקת השדה והלא כל הארץ הובטחה לאברהם קנין עולם. בתשובה לשאלה זו צריך לעשות אבחנה בין רבונות ממלכתית לבין ריבונית קנינית. אומנם אברהם נהיה לאדון הארץ כרבון ממלכתי עליה. אך הקנין על הקרקע נשארה בידי מי שיש לו את הקנין בה והוא הרבון על הקנין. לכן אם נשליך את הדבר על תקופת חידוש קוממיות ישראל בתש"ח בארץ המובטחת לו ובה קם ויסוד את מדינת ישראל, אנו עדין מבדילים בין ריבונות ממלכתית של ראשי המדינה על מה מותר ומה אסור לעשות בבניה, במסחר בחינוך, ובכל תחום אחר לרבות התנהגות תושביה בה, לבין הקנין על הקרקע, שהוא קנינו של של מי שיש לו זכות קנין על הקרקע כבעליה. גם למדינה אין זכות ליטול את הקנין שלא בדין. הדבר צריך להעשות ברכישה במו"מ ועל-פי דין. נטילת הקנין בקרקע צריכה להעשות מרצון חפשי. אולם כאשר קרקע מסוימת דרושה לטובת הציבור ולקיום צורכי המדינה והעם יכול הדבר להיות נרכש על-פי דין אך בתמורה מלאה - כמו שזה התרחש אצל אברהם, בתשלום ארבע מאות שקל כסף.
אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין הִיא פְּחוּתָה מֵאַהֲבַת הָאֵל
אַךְ הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ וּפוֹרֵק עוֹל הוּא עוֹזר אֶת שַׁעֲרֵי גְּאֻלָּה לִנְעוֹל
בַּגָּלוּת קִבַּלְנוּ עוֹל הַמְּדִינָה וְאָמַרְנוּ כִּי דִינָא דֶּמַלְכוּתֵא דִינָא
הֲאִם דִּין יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ נָפֵר נְבַקֵּשׁ שְׁלוֹם-צִיּוֹן וְרִיב לְחַרְחֵר
לְעִתִּים צָרִיךְ לְהִשְׁתַחֲווֹת גָּם כְּאַבְרָהַם לִבְנֵי חֵת בְּחֶבְרוֹן שָׁם
לְהַשָּׂגַת מְבוּקָשׁוֹ שִׁלֵּם מְחִיר וְשָׁקַל מְחִיר טָבִין בְּכֶסֶף סָחִיר
לָכֵן הַמָּשָׁל אוֹמֵר דָּבָר בְּעִתּוֹ "אִם לֹא יֶלֵךְ אִתְךָ לֶךְ אַתָּה אִתּוֹ"
זֶה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהַם לְמַעֲנֶנוּ נַעֲשֶׂה כָּמוֹהוֹ אָנַחְנוּ לִבְנֵי בָּנֶינוּ
וְהַגְּאֻלָּה תָּבוֹא מֵאֶלֵיהָ,לֹא לְקָרֵב
הִיא תּבוֹא עַל אַף וְחָמַת כֹּל אוֹיֵב
