מבצע צ'רלי

זהו שמו של מפגש סודי ביותר בין מתנחלים לבין ערבים פלשתינים, שארגן יוסי אלפר, איש מוסד לשעבר, אשר היה אז מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. המפגש הסודי הזה, נערך ביוני 1995, באוקספורד, וידעו עליה רק יצחק רבין ודני יתום. הוא מתועד בספרו של יוסף אלפר, 'וגר זאב עם זאב, המתנחלים והפלשתינים, קו אדום', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001. המפגש נשמר בסוד עד רצח רבין. לאחר הרצח, הועבר המידע לעיתונות. המדליף היה כפי הנראה הנשיא דהיום שמעון פרס, שביקש, סמוך לבחירות, להראות שהנה אפילו מתנחלים נפגשים עם אש"ף. המתנחלים שהשתתפו בפגישה היו: ישראל הראל, עוזר שילד ופרופסור יוסף בן שלמה. דוברי אש"ף שהשתתפו בפגישה: ד"ר סופיאן אבו-זיידה, אז ראש הדסק הישראלי ברשות הפלשתינית, שישב שתים עשרה שנים בבית סוהר ישראלי. ד"ר אחמד חלידי, פלשתיני ערבי תושב לונדון, נצר למשפחת אצולה פלשתינית מירושלים, אשר שימש אז כעורך של ביטאון פלשתיני ערבי חשוב בתחום מדעי המדינה. יזיד סייע', שנולד בלבנון למשפחה פלשתינית ערבית, שנמלטה מטבריה במהלך מלחמת העצמאות. גם הוא ישב באנגליה ועמד לפרוש אז ממשרה באוקספורד ולעבור לקיימברידג', להשלים ספר שנושאו תולדות המאבק הפלשתיני הערבי הצבאי בישראל מאז ראשית הציונות.

אף ישראלי לא העלה לפני כן את הטיעון המוסרי-היסטורי

בפגישה זו הציג פרופסור יוסף בן שלמה את ההשקפה על הזכות המוסרית-היסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. לקראת תום הפגישה אמר יזיד סייע', שהשתתף בשיחות עם נציגי ישראל, שאף ישראלי לפני כן, לא העלה את הטיעון המוסרי-היסטורי על הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל. הפרופסור הפלשתיני הערבי, העיד שהישראלים נהגו תמיד לנמק את עמדותיהם בנוסח של 'אני מסתכן סיכון ביטחוני'. מעולם לא אמרו: 'אני מאבד את ארצי'. פרופסור יוסף בן שלמה דיבר שעה ארוכה על תולדות הקשר של העם היהודי לארצו. לאחר שסיכם את דבריו, הוסיף שהוא מוכן לקבל את העמדה הפוסט-מודרנית, האומרת שיש לכל אחד סיפר (נראטיב) משלו, וביקש שהפלשתינים הערבים ישמיעו לו סיפר מקביל, כלומר שהיה עם פלשתיני ערבי שהתפלל לשוב לציון, שהיה משורר פלשתיני ערבי במאה האחת-עשרה כמו רבי יהודה הלוי, לא מחמוד דרוויש המתגעגע היום לציון, או סיפור על פירוש רש"י כזה ששואל את השאלה 'מה טעם פתח בבראשית'. אבל לא היה להם סיפר כזה, וכל הטיעון של הפלשתינים הערבים הוא שמשפחתם יושבת בארץ שמונה מאות שנה. ועל המשך זכותם האישית הזאת, כמובן, לא ערער פרופסור יוסף בן שלמה. העובדה העיקרית נשארת, שלא קיימת זכות היסטורית-לאומית פלשתינית ערבית, המקבילה לזו של העם היהודי מראשיתו. אמנם, יש להתחשב באופן פרגמטי בעובדה שקיים היום עם פלשתיני, שהוא בן פחות ממאה שנים. לכן ננסה להגיע להסדר. לא מפני שיש לו זכות על הארץ, אלא מתוך התמודדות עם העובדה שעומד לפנינו עם שמוכן להרוג יהודים וליהרג למען זכותם האישית על האדמה. העובדה שיהודים אמרו והתפללו ומסרו נפשם במשך אלפי שנים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" ו"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", זה נתון אמפירי. איפה יש משורר פלשתיני ערבי שיכתוב כך, אפילו במאה התשע-עשרה? לאחר שהסכמנו על הצידוק המוסרי להיותנו בארץ, אנו יודעים שלא תמיד ניתן לממש ציפיות. האם קיים מישהו שיכול וחייב לשכנע אותנו בנימוקים רציונליים ברורים לחלוטין שכדאי לנו לחזור לגבולות 1967, כדי שלא ייהרגו יותר ילדים? אבל גם לוותר על חלקי מולדת וגם להסתכן? הצפי הוא, ברוח דבריו של צ'רצ'יל, שגם נוותר על חלקי מולדת וגם תהיה מלחמה אחרי שנחזור לגבולות 67'. על כן, נחיה על חרבנו, ואם לא-כן נמות כאן, ומי שאינו רוצה לחיות על חרבו שיילך לאוסטרליה.