ניוט גינגריץ' מוביל על פני המועמדים האחרים במירוץ לקבלת המינוי כמועמד של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארה"ב. לפי הסקרים של
Public Policy Polling, הוא עקף את הרמן קיין ואת מיט רומני, אחרי ששאר מועמדי המפלגה למעשה כבר נשרו. נראה כי מצביעים רפובליקניים במדינת אייווה, שבה על גינגריץ' לנצח כדי להישאר במירוץ,
מקשיבים לו בעניין.
הקימה לתחייה בנוסח אלעזר מבית עניה (לזרוס) משקפת את עומק הבעיה שבה נתונים הרפובליקנים. את גינגריץ' מחקו מזמן, כי בנוסף לשערוריות בחייו הפרטיים, הקריירה שלו קרסה בשערוריה גדולה אף יותר. ב-1997, כיו"ר בית הנבחרים, הוא
ננזף ונקנס על התנהגות בלתי אתית, אחרי שהודה כי לא בדק אם תקצובם של שני פרויקטים אינו מהווה הפרה של חוקי המס הפדרליים האמריקניים, ומסר לוועדת האתיקה של הבית מידע לא נכון על כך.
אך למרות כל אלה, הפך עתה גינגריץ' למועמד הרפובליקני המוביל. הסיבה ברורה למדי. ראשית, הוא הצטיין בוויכוחים הטלוויזיוניים שנערכו בין המועמדים; שנית, למעשה כל מי שהוכרז בהתפעלות כמועמד מוביל, קרס בבחינה דקדקנית, הן בשל מגבלות אינטלקטואליות, הפכפכוּת או חשדות בדבר התנהגות מינית בלתי הולמת.
קיין היה חריג בכך שהצליח להצטיין בשתי הקטגוריות, כשטענות על הטרדה מינית פינו את מקומן
לעמימות מביכה שגילה, כשנשאל בשידור טלוויזיה אם הוא תמך בסילוקו של קדאפי. נראה כי המועמד היחיד שנותר פרט לגינגריץ' הוא רומני, שהתחמקויותיו והתפתלויותיו בנושאים שונים לא סייעו לו.
אכן אפשר למרוט את השערות נוכח המבחר הדל של מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. אך הסיבה להתרסקותם בזה אחר זה היא כי גם המפלגה עצמה מרוסקת, היות שהיא איבדה את הטעם לקיומה.
הירושה המושחתת של דור ה"בייבי בום"
מאז נפילתו של הקומוניזם הסובייטי, השמרנים נמצאים במצב של בלבול אינטלקטואלי ומוסרי. הם לא הבינו כי בעוד שהקומוניזם הפוליטי גווע, האיום על המערב פשוט עבר לתחום אחר: התרבותי והחברתי, באמצעות התקפה משולבת המתנהלת נגדו הן מצד החילוניות והן מצד האידיאולוגיה של השמאל.
המערב סובל עתה מן הירושה המושחתת של דור ה"בייבי בום", שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה והפנה עורף בצהלה ניהיליסטית לחברת הצריכה שטיפחה אותו. כפי שמצביע
מאמרו של וולטר ראסל מיד. דור זה יצר תרבות של נרקיסיזם שהתבטא, הן בימין והן בשמאל, באמצעות מדיניות כלכלית וחברתית הרסנית וכושלת. התרבות של אנוכיות והוללות שנבעה ממנה יצרה חלל שלתוכו צועדים אויבי הציוויליזציה.
כמו בני דודיהם השמרניים בבריטניה, הרפובליקנים האמריקניים אינם תופסים כי תפקידם של שמרנים כיום אינו שונה בהרבה מזה שניסח אדמונד בורק נוכח הטרור המהפכני בצרפת: להגן על החיים והחירות בעולם החופשי מפני אויביו מפנים ובחוץ.
שמרנים רבים - נוכח מה שנראה ככוחן המכריע של התקשורת והאקדמיה השמאלניות, שחטפו לעצמן, במעשה אורווליאני, את המונחים של המרכז הפוליטי, ההורסות בבריונות קריירות ומפחידות כל מי שמעז לא להסכים איתן - נכנעים לכיפוף המחשבה התרבותי מבלי כלל להבחין כי למעשה נכבשו על-ידי האויב.
הסיבה לכך שגינגריץ' מרשים כל כך היא בעיקר מפני שהוא לחלוטין מודע לכל זה, ומעביר מסר מאוד ברור ונוסך תקווה לשיבה למציאות. במילים אחרות, הוא מבטא את הקול השמרני האותנטי. גינגריץ' הוא פיקח מאוד, הוגה דעות רציני, ובעל כושר ביטוי מעולה. הוא גם קשוח ביותר ועמיד. הוא ללא ספק "חיה גדולה" בג'ונגל הפוליטי - שלעומתו רומני, מתחרהו העיקרי, נראה עלוב וחיוור.
הדרך עוד ארוכה, וגינגריץ' עלול שוב ליפול. יש לו ללא ספק מגרעות. הוא בלתי צפוי, מקטב במקום מפייס ובעל עבר אתי מפוקפק. אך במגרש עלוב, ייתכן כי כוחותיו של גינגריץ' יעלו אותו למעלה. זמנים קשים, הרי גורל, עוברים עלינו. אם אובמה יזכה בתקופת נשיאות שנייה, לא רק לאמריקה, אלא לעולם החופשי, צפויה סכנה איומה מנשיא אמריקני המסייע ביעילות לאויבי הציוויליזציה (כדאי לקרוא את מאמרו של
ברי רובין, כיצד הנרקיסיסט הראשי עסוק בהעצמת האיסלאמיסטים בכל מקום). בזמנים נואשים כמו אלה שלנו, דרושה "חיה גדולה", לא רק על-מנת להביס את אובמה, אלא להגן על העולם החופשי.
עד כה הצליחו הדמוקרטים להסב לאחור ולצפות במופע המבדר של הערימה המצטברת של רפובליקנים שמעדו. אך אם איוואה תתמוך בגינגריץ', התכוננו לראות מטחי סכינים בעלי חוד מורעל עפים לכיוונו.
