האדם שיזם והאדם שאישר את עריכת הראיון הטלפוני עם העבריין המורשע
משה קצב, ברשת ב', עשה זאת מאחד השיקולים הבאים: מציצנות, דחף בלתי נשלט להיות ראש כנופייה, חוסר כוח עמידה מול לחצים מלמעלה, רצון לקבל טובות הנאה, להעריץ אישיות מפורסמת ולא חשוב מה גרם להיותו כזה.
השידור הנ"ל היווה דוגמה עליונה במעלה לרעל שברייטינג.
מיד לאחר ששמעתי את הראיון, פתחתי את הטלוויזיה בערוצים השונים, לבדוק האם לא מנצלים את היתרון של התמונה על פני המלל, ורציתי לראות האם ירצו לעלות מדרגה ולבקש ממנו שינפנף בשידור חי, כטענת אחת מהמתלוננות. לא, לא עשו זאת, אך לא התאפקו ורעשו זכויות לשדר את הקלטת השידור של רשת ב'.
הייתה זאת איילה חסון שזכתה לשאול את השאלות, תוך גמגומים מתמשכים, בניסיון לסחוט את הלימון עד תום, בזהירות של הליכה על ביצים, שהרי ברור שהסניגורים מקליטים כל מילה.
מדוע עם ישראל היה צריך לשמוע את קולו של המורשע? האם זה הגמול לתשלום האגרה? רק ראיון עם רוצח משפחת אושרנקו ז"ל, יכול להתחרות, אולי, בצהבת הזאת. צהבת מסוג ב'.
