הזימוניות אצל הכתבים הפליליים והפוליטיים רטטו. על הצג הופיעה הודעה מפתיעה משהו: "מחר, יום ג' ה-22 בנובמבר 2011 בשעה 14:00, יקיים נשיא המדינה לשעבר
משה קצב מסיבת עיתונאים בביתו בקריית מלאכי".
תוך דקות החלו הטלפונים לטרטר ולצלצל אצל עורכי הדין פלדמן-אמיר-לביא. כל השלושה אישרו כי אכן כך הם פני הדברים, אך מאחר שהם מסרבים ליטול במסיבה הלא חגיגית הזו חלק, הם הפנו את הכתבים לדוברו הרשמי של הנשיא האנס.
יום ג', שעה 13:55, חצר ביתו המרווח של הנשיא האנס קצב. עשרות עיתונאים זעים באי נוחות על כיסאותיהם. לצדם מסתופפים זה ליד זה עשרות צלמים, מהארץ ומהעולם. מכניסה צדדית יוצא הנשיא קצב, חנוט בחליפה שחורה, עניבה אפורה, כולו מזיע וידו הימנית אוחזת בידה של הרעייה הנבגדת, גילה.
"צהרים טובים", פותח הנשיא האנס את דבריו לעיתונאים הסקרנים. "כידוע לכם", הוא ממשיך, "לפני כשבועיים קבע הרכב שופטים בבית המשפט העליון, כי הרשעתי כולל המאסר שהושת עלי בגין, מעשים מגונים, אונס ושיבוש עדויות יישארו על-כנם. בית המשפט העליון החליט לאמץ את פסק הדין שנקבע נגדי במחוזי, תוך מתן אמון מורחב במתלוננות.
"עיתונאים יקרים! סהדי במרומים, אבל מעולם לא פשעתי ולא חטאתי כלפי אף אישה בעולם. נכון, מה שבעיניי נראה כ"להתחיל" עם בחורה נתפס על-ידי בית המשפט כ"להטריד" בחורה, ומה שנראה על-ידי בית המשפט כשיבוש עדויות, בעיניי הוא בסך הכול עוד פעולה שמטרתה להוציא את צדקתי לאור. ואונס?! עם כל הכבוד לבית המשפט, אונס מעולם לא היה, אלא בדמיונן של המתלוננות ובדמיונם של השופטים.
"נכון, עיתונאים יקרים, שעבדתי עליכם לאורך כל הדרך, כולל כמובן על הציבור ובית המשפט בשעה שהכחשתי כל קשר מיני עם המתלוננות. אבל מה אתם רוצים? וכי הייתה לי ברירה כלשהי? האם יכולתי להרשות לעצמי להודות בקשרים מיניים עם מי מהכפופות לי בזמן שרעייתי בטוחה כי אני טלית שכולה תכלת וכי הפזילה היחידה שיש לי זו הפזילה שנגרמה לי בגלל ששמתי עין על משרת הנשיא? הרי אני גבר כמו כל גבר, וככזה גם אני פזלתי ימינה ושמאלה, שם נתתי חיבוק, פה ליטוף וכאן קריצה, אבל בחיים לא חציתי את הגבול. וכמוני יש והיו מאות בפוליטיקה הישראלית הגבוהה. מבחינתי, אני מודה, זה היה לנסות להשכיב בזמן שאני משחק אותה מקשיב. אבל הטרדה? מעשים מגונים? אונס?!? חרמנא לצלן, סליחה, רחמנא לצלן.
"עיתונאים מכובדים, טעיתי. טעיתי כשלא הודיתי מלכתחילה במגע כזה או אחר עם א' כזו או א' אחרת. טעיתי יותר מידי. כשלא פיציתי את א' הראשונה. טעיתי כשהתלוננתי אצל
מני מזוז. טעיתי כשלא הסכמתי לעסקת טיעון. טעיתי כשלא הודיתי בקשרים עם הנשים הכפופות לי. כן, טעיתי. אך יותר מכל טעיתי כשהצהרתי לא אחת כי אני נותן אמון מלא במערכת המשפט. אבל מה לעשות, את הגלגל לא ניתן להחזיר לאחור, ולכן אני כאן היום כדי להביע את צערי בפניכם ובפני כל בית ישראל. אני כאן כדי לבקש מחילה מכל אותן נשים שחשות כי נפגעו ממני. אני כאן כדי להתנצל בפני בני משפחתי ובעיקר בפני גילה רעייתי. אני כאן כדי לבקש סליחה גם משופטי המחוזי והעליון (קורץ עין) על כי בזבזתי את זמנם היקר בזמן שיכולתי לגמור עם הסיפור זה בצ'יק אחת ולתמיד.
לא רגילה למעמד
"עיתונאים מכובדים, אני בוש ונכלם היום. אני ממש מתבייש בעצמי ובמעשיי, למרות שלא כצעקתא. ועם הבושה הזו אני אלך לבית הסוהר ואשלם את חובי לחברה ולנפגעות ממני. שם אחשוב על מעשיי ואעשה חשבון נפש עם עצמי. עד אז אני מבקש להעביר את זכות הדיבור לגילה רעייתי שתחיה".
"עיתונאים יקרים. לא קל לי, למרות שהוקל לי. אני לא רגילה לבמעמדים מסוג זה, בטח לא במצבים מסוג זה ובנסיבות האלה. כל חיי היו צניעות ופרישות מתענוגות עולם. גם בתפקידי כאישה הראשונה נהגתי כאחרון פשוטי העם. מעולם לא גבה לבי ומעולם לא ראיתי את עצמי מורמת מעם. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עסוקה בלגדל את ילדיי. עשיתי זאת לטעמי בהצלחה. ילדיי, תודה לאל, הם קודם כל בני אדם במובן האנושי של המילה. ומכאן הדרך לתת למדינה, לתרום לעם ישראל, להצליח בלימודים ולהקים להם משפחות לתפארת - קצרה אבל גם ארוכה. ילדיי הם בעיקר פרי החינוך והערכים שאני הקניתי להם, חינוך וערכים שזכיתי לקבל בבית הוריי. אימא, כידוע לכם, מחנכת ילדים. לא בעל. בעל היא יכולה מקסימום "לאלף" במשמעות השרירותית של הביטוי. אבל אני לא בנויה לאלף אף אחד, גם לא בעל סורר ונואף כמו משה. אבל מה לעשות, שמשה הוא בעלי ואבי ילדיי, לטוב ולרע. ולכן אני ניצבת כאן היום, מולכם, מתביישת, בשבילו, לא בשבילי או בשביל ילדיי, ונאלצת, למרות שאיש לא כפה זאת עליי, להגן עליו ולגונן עליו כמו לביאה על הגור שלה. כי משה של היום, של אחרי ההחלטה הסופית בעליון, הוא לא אותו משה שהכרתם. הוא שבר כלי. מבולבל. מפוחד ומבוהל. הוא עבר מזמן את שלב ההדחקה וההכחשה, עכשיו הוא בשלב ההפנמה. הפנמה של מעשיו הנלוזים. לכן יש לתת לו הזדמנות. הזדמנות למה בדיוק, קשה לי להגיד. אבל אני סבורה, כי לא יאה ולא נאה, שמי ששימש עד לא מכבר בתפקיד נשיא המדינה, יכלא בשבע השנים הבאות מאחורי סורג ובריח. לכן אני פונה מכאן לנשיא המדינה מר
שמעון פרס, בשמי ובשם ילדיי, לחון את בעלי משה. לא לשלוח אותו לבית הסוהר. אני מאמינה שקריאתי זו לא תיפול על אוזניים ערלות. אני מאמינה כי אפשר למצוא דרך נאותה להעניש את משה, מחד, ולגרום לו להתוודות ולהתחרט על מעשיו, מאידך. הרי החשש הוא לא מפני שמשה, כמו הרב
אריה דרעי, יבקש לשוב יום אחד לפוליטיקה; החשש הוא שמשה יחזור על מעשיו. זה אכן עלול לקרות, אם משה לא יודה, יפנים, יתחרט ויתרצה לקבל טיפול. אני, אדוני הנשיא פרס, מתחייבת מעל במה זו, שאעשה ככל שלאל ידי על-מנת שמשה יעמוד בכל הדרישות שיקנו לו חנינה. גם אם הדבר יהיה כרוך בטיפול כימי. ממש כך. שהרי בגילי ובמצבו הנפשי של משה סקס הוא פסה. למשה לא תהיה ברירה, אלא להחליף דיסקט בראש, לכנס עוד מסיבת עיתונאים ולהתנצל ולהתחרט ולהתחייב לקבל טיפול הולם. תודה רבה לכם".
מסיבת העיתונאים הזו, כידוע, מעולם לא התרחשה, וסביר להניח שגם לא תתרחש. אבל יש דיי דרכים לנשיא האנס להביע חרטה כנה ואמתית, לאו-דווקא מסיבת עיתונאים, למרות שעדיף ורצוי כך. ויש דיי דרכים לחון אותו, ולאו-דווקא שהוא יגיש את בקשת החנינה לנשיא פרס. כי אסור, פשוט אסור, בשביל עם ישראל היושב בציון, ולא בשביל הנשיא האנס, שהוא ילך לכלא. נכון, זהו יום חג לדמוקרטיה ולשוויון שבו מדינת ישראל לא מהססת להכניס את נשיאה לכלא בגלל מעשיו הנוראיים, אבל זהו גם יום עצוב לדמוקרטיה שבו מדינת ישראל נאלצת לשלוח את נשיאה לשהות שבע שנים מאחורי סורג ובריח. לכן עדיף פגיעה בשוויון הזכויות ואי הכנסתו של נשיא לכלא, מאשר שמירה הדוקה על שוויון הזכויות והכנסתו של נשיא לכלא. ואולי אני טועה.
