אחד מאויבי המושבעים הוא החורף הישראלי. ככל שהוא מגיע, אני נכנס לדיכאון מוחלט. אחרי ככלות הכל, מדובר באסופה של ימי סגריר, במטריה טורדת ובבגדים מסורבלים, שרק מקשים על חופש התנועה שלי. אם לא די בצרות האלה, מתאפיין החורף גם בימיו הקצרים, שבהם רב החושך על האור.
אלא שלא רק אני הוא זה הסובל. גם ישראל, כמדינה קייצית, אינה בנויה לימים של חורף. די ביום אחד של גשם סוחף - והיא שקועה בבוץ עמוק. אז נכון שהמדינה משוועת נואשות למים, ונכון עוד יותר - לגשמי-ברכה. אבל אלה, לדאבון הלב, אינם יורדים בפרופורציה הנכונה.
ניסיון העבר מלמד שלעומת שנות הבצורת הרבות מדי בארץ הזאת - גם מבול של מספר ימים לא יושיע אותה. הוא רק יגרום לנזקי-פירות, לרמזורים תקועים, לדירות וכבישים מוצפים, למכות-ברק במכשור האלקטרוני, להעדר ניקוז ולהפסקות-חשמל תכופות וממושכות. נזקים שכאלה עולים פי כמה על תועלת של עליית מפלס הכנרת בשני סנטימטרים.
שיבוש החיים
וחוץ מזה, מרקיז, מי הגשמים אפילו אינם מנוצלים כראוי. כך או אחרת, גם אם ירד בארץ מבול - לא יפחת מחירה של אגרת המים אפילו באגורה. חזקה על הגורמים המוסמכים שידעו לעשות שמיניות באוויר כדי למנוע את הוזלת האגרה.
ניסיון העבר מלמד שיום של גשם סוחף - לא כל שכן של כמה פתיתי-שלג - משבש את החיים לא רק על הכביש ובבית, אלא גם בבית הספר ובמקום העבודה. איחורים אליהם - במקרה הטוב, והשבתה כללית - במקרה הרע, הם הרי כבר עניין של שגרה חורפית.
ישראל פשוט אינה ערוכה לחורף ואינה מתפקדת בו, בדיוק כשם שאינה מתפקדת כל אימת ששריפה של קיץ פוקדת את אחד מיישוביה. אסון הכרמל היה רק סימפטום אופייני לאוזלת היד שלה. מישהו, שם למעלה, צריך לתת את הדעת למחדל הזה ולקחת את העניינים בידיים. הגיעה העת להגביה את המדרכות מן הכביש, לפקח ביתר שאת על פעולת רמזורים תקינה, ולדאוג שיום של גשם סוחף לא יהפוך ליום של הפסד לימודים או עבודה. בסך-הכל הרי מדובר בשניים-שלושה חודשים של חורף, שגם מדינה כמו ישראל עשויה להתמודד עימו.
