"אין קוראים אבות אלא לשלושה" אומרים חז"ל ומתכוונים כמובן לאברהם, יצחק ויעקב. אב, בן ונכד. אברהם התנסה בעשרה ניסיונות, ליעקב היו אינספור ניסיונות וביצחק לא מסופר כלל על ניסיונות. בגיל שלושים ושבע הוא חווה את העקדה, כמעט שלא נשחט על גבי המזבח ומאז, לכאורה, הכל התנהל על מי מנוחות. עד כדי כך שהתורה מקדישה לקורות חייו מעט פסוקים, יחסית למספר הפסוקים המספרים על אברהם ויעקב. בכל זאת אנחנו קוראים בפרשת השבוע שאצל יצחק דווקא התגלתה תופעה גופנית תקדימית, חולשה שלא נודעה קודם לכן (בראשית כ"ז): [א] וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; כלומר, לעת זקנתו הוא התעוור. בהמשך הפסוק מסופר כי: וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. אבל לכך עוד נגיע בהמשך בע"ה, כרגע מנסים להבין מה גרם לעיוורונו.
על יסוד העובדה שבסוף הפרק הקודם מסופר כי: [לד] וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. [לה] וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. כלומר, התנהגותן היא שגרמה מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה, כי היו עובדות עבודה זרה, לכן מסיקים חז"ל שעשן הקטורת שהקטירו לעבודה זרה חדר לעיניו של יצחק ופגע בהן. פירוש זה מובא גם ברש"י ולכאורה הוא הכי קרוב לפשט, על יסוד סמיכות הפסוקים. אלא שמתבקשת כאן השאלה, מדוע זה פגע רק ביצחק ולא ברבקה? תירוצים שונים נאמרו לתמיהה זו ומהם - עיניה של רבקה היו מורגלות בעשן זה מבית אביה, מה שאין כן בעיני יצחק. ותירוץ נוסף - מעשי נשים מזיקים לגברים, לא לנשים. אבל הפירוש הזה אינו 'חלק' כי יצחק היה בן מאה כשעשו התחתן, וזה לא כל כך זקן במושגי הימים ההם. כלומר, לפי הפירוש הזה קודם כהו עיניו ואחר כך הזקין וקרא לעשו.
מה "הפריע" לרש"י בפירושים השונים
בחז"ל יש עוד כמה פירושים לעיוורונו של יצחק ורש"י מביא שלושה מהם; את הראשון כבר הבאנו. שני הנוספים הם: כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות. כלומר, שיצחק לא יבחין כי יעקב הביא לו את המטעמים במקום עשו, וכך יברך אותו במקום את עשו. כאשר רש"י מביא שני פירושים לאותו פסוק, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', זה מפני שלא די בפירוש האחד כדי ליישב את המקרא על פשוטו. וכאשר הוא מביא שלושה פירושים, זה אומר שכל צירוף של שני פירושים אינו מספיק, ולכן צריכים גם את הפירוש השלישי. כעת ננסה להבין מה "הפריע לרש"י" בכל אחד מהפירושים השונים, שעל כן הביא שלושה פירושים לאותה מילה, וַתִּכְהֶיןָ.
נפתח באיזכור פסוק מהפרשה הקודמת (בראשית כ"ה): [יא] וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי. רש"י מסביר שאמנם הקב"ה מסר את הברכות לאברהם, אבל הוא חשש לברך את יצחק שמא תחול הברכה גם על עשו. על כן אמר: אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו; ובא הקדוש ברוך הוא וברכוֹ. והרי מי שזכה לברכה ישירה מהקב"ה, לא ייתכן שלעת זקנתו יסבול מעיוורון, מסביר כ"ק אדמו"ר את רש"י, אז איך נבין את העובדה שיצחק התעוור? חייבים לומר שזה קרה כתוצאה מהתערבות של עניינים אחרים שאינם נובעים ממהלך חיים סדיר ומתוקן. הפירוש הראשון, שזה קרה בגלל העשן של כלותיו עובדות האלילים, אינו חלק כי יש להניח שלא גרו באותה דירה. אולי בסמוך, אבל בדירה נפרדת, כך שהעשן, גם אם הגיע, לא היה סמיך עד כדי כך. חוץ מזה, כמו שהזכרנו כבר, מדוע יצחק ניזוק ורבקה לא?
"כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"
הפירוש השני, שדמעות המלאכים זלגו על עיני יצחק, אינו פשט - הוא מדרש, ועל כן אינו תואם את דרכו של רש"י להביא רק את הפשט (ומדרשים המבהירים אותו). הפירוש השלישי, כדי שיטול יעקב את הברכות, בעייתי הרבה יותר, אומר הרבי מליובאוויץ', כי כיצד ייתכן שהקב"ה יכהה את עיני יצחק כדי שמישהו אחר, יעקב ירוויח מזה? לכן רש"י שם את הפירוש הזה רק במקום השלישי. בכל זאת יש מעלה בפירוש הזה כי הוא מתיישב היטב עם הכתוב, שקודם זָקֵן יִצְחָק, ואחר כך וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. וזה שלא כמו שני הפירושים הקודמים שמהם יוצא שהזקנה באה לאחר שכהו עיניו בגלל דמעות המלאכים או בגלל עשן הקטורת הזרה. בפירוש השני יש יתרון כי הוא מזכיר את העקדה, מעלתו של יצחק. לכן צריך את שלושתם.
את הדילמה של אב למי להעניק את הברכות (או למי מהם להוריש את נכסיו) פגשנו כבר אצל אברהם; שם (בראשית כ"א) הקב"ה מתערב ומורה לו: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. הוראה חד-משמעית לראות ביצחק את היורש הבלעדי. מדוע כאן הקב"ה אינו מתערב, מדוע הוא אינו מורה ליצחק את מי לברך? הרי לפי כל הפירושים, כְּהִיַית עיניו של יצחק הייתה רק אמצעי כדי שלא עשו, אלא יעקב יקבל את הברכות. ולכאורה, הרבה יותר פשוט שהקב"ה יספר ליצחק את האמת על אודות עשו ויורה לו לברך את יעקב, מדוע הוא אינו עושה זאת כמו שעשה עם אברהם ביחס ליצחק וישמעאל? ובכן, ביחס לישמעאל זה מובן, מלכתחילה מעמדו נחות מזה של יצחק כמעמדו של בן האמה ביחס לבן הגבירה. אברהם איש החסד לא נטה לְהַפלוֹת, אבל הקב"ה אומר לו שאין ברירה. ביחס ליעקב ועשו המצב מורכב יותר כי שניהם בני רבקה.
להימנע מדיבורי לשון הרע
אולי זה טבעי שאבא ירצה להעניק את הברכות לזה שנולד ראשון אפילו אם הוא יודע, כמו שידע יצחק, שיש חריגות בולטות בהתנהגותו וכי הוא לא בדיוק הולך בדרכם של אביו וסבו. מה גם שדרך כזאת, של קירוב מופגן, טומנת בחובה סיכוי שהבן הזה יתעורר לשוב לדרך אבותיו הצדיקים. כתוב בחסידות שזה מה שחשב יצחק כשרצה לברך את עשו, שהברכות ישפיעו עליו לעשות תשובה. אבל רבקה ידעה שזה לא יעזור וכמובן, גם הקב"ה ידע. רבקה לא דיברה על כך עם יצחק, אולי מחשש למחלוקת שאינה עשויה להתיישב, כי לא תצליח לשכנע אותו. ברור שאם הקב"ה היה אומר לו את זה, יצחק היה מקבל את הדברים בלי הרהור נוסף, אבל הקב"ה לא אמר, כי לא רצה לדבר לשון הרע. במקום זה הוא סיבב את הדברים כך שיצחק יתעוור פיזית, כדי שיטול יעקב את הברכות.
מכך רואים, אומר כ"ק אדמו"ר מליבאוויץ', עד כמה צריכים להתרחק, להימנע מאמירת לשון הרע. הרי יצחק אבינו - כהו עיניו, התעוור, וכתוצאה מעיוורונו היה כלוא בביתו עשרות שנים (וחז"ל אומרים שעיוור חשוב כמת), וכל זה עשה הקב"ה והיה כדאי רק כדי להימנע מאמירת לשון הרע על יהודי, אפילו שהיה מומר כפי שהיה עשו, ואפילו שיצחק ידע באופן כללי שעשו אינו נוהג כראוי. וזה היה לפני מתן תורה, לפני שנהיינו לעם, לפני שקיבלנו בין יתר המצוות, גם את המצווה (ויקרא י"ט, ט"ז): לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. קל וחומר שיש להמנע לחלוטין מאמירת לשון הרע על יהודים שכולם מצווים במצווה הזאת, כמו גם במצוות באחרות. מסר חד וברור שמלמד אותנו כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' בפרשת השבוע, מסר שהוא עצמו מיישם בשלמות ודורש גם מאתנו ליישם ככל יכולתנו.
פֶּה לא נקי או פֶּה מלוכלך?
האמת היא שאת הגישה הזאת של הקב"ה, הימנעות מלשון שלילית, מוצאים כבר הרבה קודם, בהוראות שהוא נותן לנח בדבר היצורים שייכנסו לתיבה (בראשית ז'): [ב] מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. אומר על זה המדרש (תנחומא): אמר רבי יהושע בן לוי: עיקם הקב"ה שתים ושלש תיבות בתורה, שלא להוציא דבר טומאה מפיו. את הדוגמה הזאת מביא המדרש, בצד דוגמאות נוספות, כדי להסביר את הפסוק (תהלים י"ב): [ז] אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת. נראה שאין צורך לתאר עד כמה רחוקים אנחנו מיישום המסר הזה, עד כמה אנו רחוקים מזהירות בלשון הרע. גם לא נראה שיש תועלת בתיאור כזה, שהוא יעזור במשהו, כי למרבה הצער, יש אצלנו הרבה אנשים שמתפרנסים, כנראה לא רע בכלל, דווקא מלשון הרע.
למרבה הצער, תקשורת ההמונים מלאה את הלשון הזאת ומה שגרוע יותר, היא מלאה בהכפשות, מה שמוגדר בתורה כהוצאת שם רע. צרכני התקשורת מושפעים ממנה וכך מתפתחת והולכת חברה שסגנון הדיבור שלה הוא שלילי. ומלשון הרע מגיעים גם ללשון לא נקייה, אבל מקפידים לקרוא לה "לשון מלוכלכת" להדגיש את השלילה, בניגוד מוחלט למסר של התורה בכלל ושל פרשת השבוע בפרט. האמור עד כאן מבטא את סלידתו של הכותב מסגנונו של השיח הציבורי אצלנו. והרי כל בר דעת מבין שהתוצאה של דיבורים רעים היא, כמעט בהכרח, במוקדם או במאוחר, מעשים רעים. אבל עוד לא מאוחר לתקן. צריכים לקבל החלטה, לקחת אחריות אישית ולנהוג אחרת. להפנים את המסר של פרשת השבוע כפי שמציג אותו בפנינו כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', וכך נזכה להאיר פנים זה לזה וממילא נזכה גם להארת פנים מלמעלה.