למקבלי ההחלטות ולרבים בתקשורת הישראלית יש תכונה מוזרה ודי ייחודית בזירה המדינית הבינלאומית והיא מנוי אויבים. כאילו לא די לנו באויבנו המצהירים והמוצהרים אנו עושים מאמצים להוסיף כהנה וכהנה בהבל פה. הסיבה העיקרית למסע המינויים הוא כסת"ח או בלשון עדינה בניית אליבי לקראת חלילה המחדל הבא.
מאז מחדל מלחמת יום הכיפורים ומבול ועדות החקירה שבא מאז ועד היום בכירים במערכת הציבורית מתריעים ללא הפסק, בעיקר, בפומבי, על סכנות ממשיות יותר ובעיקר ממשיות פחות.
אחד המינויים המסוכנים לעתידה של ישראל הוא זה של הימים האחרונים. תדרוכים חשאיים וראיונות גלויים הופכים את מצרים לאויב פוטנציאלי של ישראל. כל תוכנית מגרה, טוב שיש כאלו, שוזפת את אור השמש. מתוכנית מגרה ששם עליה להישאר נסתרת מהעין היא הופכת לכותרת בעיתון. כל התרעה עתידית ונבואה אפוקליפטית הופכת למציאות תקשורתית בעקבות תדרוכים למיניהם.
באופן די תמוה עיקר הפרסומים התחילו מכתבים לענייני ביטחון וצבא ונמשכים אצל מקצת מהכתבים המדיניים. על המתדרכים והמדליפים למיניהם לזכור כי גם שכנינו יודעים לצרוך תקשורת ולקרוא עיתונים וגם הם מבינים כי אין מדובר בגחמה מקרית של עיתונאי אלא מידע המגיע ממקור ביטחוני או מדיני.
לידיעות בתקשורת מסוג אלו שאנו נחשפים אליהן, לאחרונה, לפיהן מצרים תהפוך בעתיד הקרוב למדינת אויב, הסכם השלום עימה יקרוס וצה"ל ומערכת הביטחון נערכים לקראת מציאות חדשה זו יש תכונה מוזרה לפיה הן, בדרך כלל, מגשימות עצמן. והסכנה גדולה. הסכם השלום בין מצרים לבין ישראל הוא אחד מאבני היסוד האסטרטגיות של מצבנו באזור. פריחת הכלכלה, האפשרות להקצות משאבים לצרכים חברתיים (גם אם אינה מיושמת כראוי), הירידה בימי המילואים והחיסכון בחיי אדם הם פועל יוצא של השלום עם מצרים.
נבואות האיוב עלולות, לא רק, לממש עצמן, אלא גם ליצור מצגי שווא בקרב המצרים של ניסיון ישראלי ליצירת אליבי ובניית תירוצים לעימות עם מצרים תוך ניצול אי השקט הפנימי. לנו אפשרות זו נראית מופרכת מן היסוד אך לא כך היא בקרב שכנינו החושדים, ממילא, בכוונותינו. כך עלול להיווצר כדור שלג שינבע מטעויות בהערכה ואחריתו עלול לעלות בקורבנות רבים.
הכסת"ח המפורסם יכול, בן רגע, להפוך למטח טילים ולעימות צבאי מיותר ומטופש.
לכן זו העת לממש את דברי חז"ל: סייג לחוכמה שתיקה.
למי שמהסס לממשם אזכיר את הניסוח המרחיב של אמירה זו: גם אוויל מחריש חכם ייחשב.
