מרחק שנות אור

הנצחה יותר מששת אלפים ומאתיים חיילים, ימאים, נחתים וקצינים אמריקניים נפלו באפגניסטן ובעירק, עד סוף חודש נובמבר 2011, ורק 138 מהם נשים. האחרונה בהרוגות - לוטננט אשלי וייט, בת 24 מצפון קרוליינה, קצינה בכוחות המיוחדים האמריקניים, שרכבה עלה על מטען-צד בסוף חודש אוקטובר באפגניסטן. העיתון וושינגטון פוסט, אחד מעיתוני היוקרה בארצות-הברית, טורח לעדכן שבועית את רשימת הנופלים, ולהציג את פני הנופלים במלחמות הארוכות בתולדות אמריקה, שנפלו בהן אפילו כחמישים בני חמישים וגם כארבע מאות בני פחות מעשרים. המדור, "פני הנופלים" (Faces of the Fallen), מביא בנוסף לסטטיסטיקות, המפרטות כמה ומי נהרגו בכל מלחמה בכל אחת משנותיה, מה סיבות המוות (652 בנסיבות לא-קרביות; 380 בתאונות מסוק ורק 29 בתאונות מטוסים). המדור הזה מבהיר מה רב המרחק (בשנות אור) בין הרפש, הנמכר לנו כעיתונות ישראלית, לבין עיתונות טובה אמריקנית. במלחמת ויטנאם נהגו לומר, שהיה רע מאוד להיות חייל אמריקני בשנת 1968. בעירק ובאפגניסטן אלו היו השנים 2004 (שנפלו בה 900 איש) עד 2008 (שנפלו בה 1019) - למרות שמשנת 2003 ועד היום נהרגים יותר מעשרה חיילים אמריקנים מדי שבוע,לפחות. ומעניינת גם העובדה, שצבא ארצות-הברית איבד פי שלושה אנשים מאשר חיל הנחתים.

הקוזק הנגזל (1)

גם כשהפכתי והפכתי בעשרת הדיברות, לא ראיתי, ששלטון החוק נחקק על הלוחות, שהוריד משה מהר סיני. כלומר, יש עקרונות יפים ממנו. לכן, איני נחרד כשהשלטון חוקניסטים יוצאים במקהלת שבר, שאסון נורא עומד לקרות לדמוקרטיה הישראלית. ראשית, נער הייתי וגם זקנתי, וטרם נוכחתי, שישראל הנה דמוקרטיה. בעיניי, מדינתנו הנה אוליגרכיה די כושלת בתפקודה, שכת קטנה (חונטה) ביצעה עליה השתלטות (בלטינית - אוּזוּרפציה) די עוינת, והיא מייללת כל אימת שמנסים להגביל את הכוח הרב, שחמסה לעצמה באלימות. גם איני מתפעל מתבונתו רבת-השנים של בית המשפט העליון. כידוע, קובע עיקרון הפרדת הרשויות, שהמשפט הנו עוד פן של הממשל ותו לאו. לכן, אני תמה, לא מעכשיו, איך מייצג הרכב השופטים בבית המשפט העליון לא רק אזור מסוים בירושלים, אלא גם את כל עם ישראל, שרובו מעוניין במדינה יהודית בארץ-ישראל ולא במדינה מתאבדת על מזבח השוויון. כן, א מסעודה משדרות ואת רוזנצווייג משדרות רוטשילד ולא רק חלק ממרתף החניה של הפקולטה למשפטים בהר הצופים. יתר על כן, צדק צריך גם להיראות. הליכי המינוי של שופטים לבית המשפט העליון והרכבו האישי מעוררים ספק בדבר הצדק. בפרפראזה על דברי פרופ' ריצ'ארד פוזנר - צדק של בוקאנירים (שודדי-ים). בית המשפט העליון לא ימצאני מגן על הזכויות הרבות, שנטל מאתנו, והעביר לעצמו. אדרבא. פסיקותיו האנטי-יהודיות והרכבו האישי המעוות (שמצביע על נפוטיזם ארוך-שנים) מעודדים אותי לרצות שינוי דראסטי. ואני סבור, שהשינוי יהיה טוב למדינה וגם למערכת המשפט שלה. אין מוסד חשוב לדמוקרטיה כמו בית משפט עליון, שנועד לכרסם בסמכויות-היתר, שמקבלת הרשות המבצעת מטבע בריאתה. בית המשפט גם משמש כתוספת לרשות המחוקקת, אך לא נועד לבטלה; ואם הוא רוצה לעשות זאת, זה צריך להיות מוסכם, ולא תוצאה של מחטף על בסיס מחטף חקיקתי. ובעצם, אם מותר לבצע מחטף חקיקתי לכאן, מדוע אי-אפשר לבצע מחטף כזה לשם?! מאז שלמדתי על החוקה האמריקנית (בכתה ו'), אני מתפעל מהשיטה. חייתי בטקסס, ואני מבקר בארצות-הברית הרבה. זו אינה מדינה מושלמת, אלא מקום נוח ומאורגן היטב. חיים מושלמים יש, כנראה, רק בעולם הבא, שבו צדיקים, זאבים וכבשים רובצים יחדיו בנאות דשא. כאן,בעולמנו הצר, צריכים למצוא שיטות לקיום הדדי. אחת מהשיטות הללו היא העיקרון האמריקני, שפקידות בכירה - כולל שופטים בבית המשפט העליון - ייבחרו על-ידי העם, או על-ידי נציגיו. כידוע, נבחרים שופטים אמריקניים בבחירות, והם יושבים בדין יחד עם מושבעים מקרב העם. גם בגילי המופלג לא הצלחתי להבין למה בוגר של הפקולטה למשפטים, שהצליח לארגן לעצמו חברות בלשכת עורכי-הדין וקומבינה בוועדה למינוי שופטים, עדיף על סתם אזרח; ולמה שופט יחיד עדיף על שנים-עשר אנשים ושופט, שמנחה אותם בנבכי החוק. אין יותר דמוקרטי מאשר ביקורת של נבחרי העם על מינוי בכירי הממשל. וכבר סיפרתי לא-אחת את הסיפור על ג'ון טאואר, הסנאטור הבכיר מטקסס, שהיה יו"ר הוועדה לכוחות מזוינים בסנאט - אדם יקר, אוהב ישראל ומבין גדול בביטחון, שהכרתי במהלך לימודיי - ונפסל להיות שר ההגנה של הנשיא ג'ורג' בוש האב, כיוון שבשימוע בסנאט התברר, ששתה יותר מדי ונאף יותר מדי. בשיטה זו לא היו מצליחים למנות אצנו אף שר ביטחון ... אצלנו נהוג לחשוב, כי שופט נעלה, ואין לחקור בנסתר מאחורי גלימתו. כיוון שאני רוצה לדעת מי מועמד לנהל את מדינתי, איני מבין למה ניתנה לשופטים חסינות כזו. אדרבא, אני מעוניין לדעת מה חושבים המועמדים לבית המשפט העליון, מה עשו, למה הוגשה מועמדותם, מה חולשותיהם, מה יתרונותיהם, איפה הם גרים ועוד הרבה פרטים, שימנעו ממני הפתעות מביכות כשיישבו בדין. ואיני מדבר על אפשרות (לא-רחוקה, כנראה), ששופטים יישבו על כיסא הנאשמים בגין מעשיהם לפני שמונו לשפיטה. בינתיים, אנחנו רואים כיצד מאבד בית המשפט העליון (ויחד עמו מערכת המשפט) בהתמדה את אמון העם. מאיגרא רמה של ימי מאיר שמגר צנח האמון הציבורי בבית המשפט לבירא עמיקתא בימי אהרן ברק ודורית ביניש. השניים וחבריהם לבית המשפט העליון עבדו קשה מאוד כדי להגיע לרמות הללו של אי-אמון, שממשיך לגדול בקצב מפחיד. ודי לזכור, כי לפני כעשרים שנה נהנה בית המשפט העליון מאמון בלתי-מסויג של הציבור הישראלי, ועוד מעט יתייחס הציבור אליו כמו לכנסת ולמשטרת ישראל.

הקוזק הנגזל (2)

על שמו של מי שהגה את חופש הפרט באמריקה - תומאס ג'פרסון - גם נרשמה האבהות על חופש העיתונות בארצות-הברית. זאת, למרות שתיעב עיתונאים. אין ספק, חופש ביטוי חשוב מחופש עיתונות - כיוון שעיתון הוא מוצר מסחרי, שלרוב מיוצר כדי להפיק רווחים לבעליו (המוציא לאור - מו"ל). מי שרוצה בחופש הביטוי, שיקנה לו בעלות על עיתון (ולצורך הזה - רדיו וטלוויזיה הם עיתון לכל דבר) - נהוג לומר. כלומר, אי-אפשר לבקש ממו"ל, שיתיר לכל אדם להתבטא בחופשיות על גבי עיתונו. למו"ל יש בעלות - מתוקף חופש הקניין - על עיתונו, והוא קובע מה יפורסם, איפה, מתי ואיך. לביצוע מדיניותו, הוא ממנה עורכים, וגם מחליפם כראות עינו. אני בעד שידור ציבורי, שיהיה משוחרר משיקולי רווח, וייתן לנו משהו גם מעבר לתמהיל הדוחה של טיפשות, של "ריאליטי" ושל דביליות - מאוס, גורף רייטינג, וכנראה, מכניס היטב. המודל (התיאורטי שלי) הוא שירות השידור הבריטי BBC, שקבע גם תקן של אנגלית גבוהה ומבטא מכובד בשידוריו. את רשות השידור שלנו הקימו מתוך הסתכלות אל ה"סמן הימני" הזה; ולצערי, אחר כחמישים שנות תפעול היא מתרחקת ממנו בהתמדה - גם בהקפדתה על עברית תקינה בשידוריה. ערוץ 10 הוא ערוץ פרטי, שמשודר ברשת ציבורית. הזכיין הבטיח הרים וגבעות, שהפכו לשפלה נמוכה מאוד לנוכח מצוקות כלכליות. בכל העולם הופכת התקשורת לעסק לא-כדאי, ומי שנכנס לתחום צריך לדעת לכלכל את צעדיו, ולנהל היטב. משום-מה, נראה למשקיעים בישראל, שהרווחים שייכים להם, ובהפסדיהם צריך לשאת הציבור - וזה אינו רק בתקשורת. אם הזכיין בערוץ 10 אינו מסוגל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו - שיילך הבייתה. שום דבר נורא לא יקרה אם יקרוס הערוץ. כבר קרסו עיתונים, בארץ ובעולם, וצונאמי לא געש מקריסתם. באותה המידה, שאני מצדד בשידור ציבורי, איני תומך במימון עסקים פרטיים מפסידים על-ידי תקציב המדינה. ערוץ 10, כמו שאר התקשורת הישראלית, אינו מבטיח פלורליזם, אלא אם אתם מאמינים בשיחדש של 1984 לג'ורג' אורוול. כלומר, אתה יכולים לכתוב כל מה שתאוו, אם זה בהתאם לתקן שנקבע. ואבוי אם תטעו. קחו את נעמי שמר ואת יהודית פרנקל עליהן השלום, או להבדיל את אריאל זילבר ואת דודו אלהרר ייבדלו לחיים ארוכים.לו אמרו השלושה את מה שצריך, לא הייתה מניעה להכניסן לפנתיאון. איני חושב, שאנחנו צריכים להגן על התקשורת הישראלי. אדרבא, עלינו לתבוע ממנה להתנהג כיאות, ולהביא גם דברים אחרים - את המתרחש בארץ ואת מחשבות הישראלים ולא רק את מי שהתקרנף, וצועד בסך ובסד. כלומר, לא יקרה כלום אם ייפגע החופש המוגזם, שלקחה לעצמה התקשורת הישראלית (בחסות בית המשפט). בלימודיי בארצות-הברית הדגישו מוריי, כי בדמוקרטיה אינה סובלת אפילו שמץ "אפקט מצנן" על חופש העיתונות. כיוון שבארץ אין חופש עיתונות - כי אין פה פלוראליזם - והעיתונות צמחה למפלצת, המסכנת את שלום הציבור, צריך המחוקק להחזירה לגודלה האמיתי. כלומר, לחוקק חוקים, שיגנו על האזרחים. חופש העיתונות - הגדיר פעם עמי דור-און - הוא הזכות להתבטא במדויק. הוא אינו כולל לשון הרע, ואינו כולל זדון, השופעים מהתקשורת הישראלית. איני מאמין בחקיקה בענייני עיתונות. התקשורת, שניתן בידיה כוח רב, צריכה לדעת להגביל את עצמה. משלא עשתה כן - הזמינה חקיקה נגדה. מועצת העיתונות ואגודות העיתונאים, שכה מיהרו להגיב נגד יוזמות החקיקה, היו צריכות להיות מודעות למתרחש, ולעצור את הסחף בתקשורת באִבו. מתנגדי החוקים נגד התקשורת ונגד בית המשפט העליון אומרים, שיש גבול לעריצות הרוב. מעניין למה הם שתקו כשהרוב השתולל, ומחץ את המיעוט. עולה בדעתי הרעיון, כי הם שייכים לאותו הרוב, שנהנה לבצע פוגרום וטיהור אתני ביהודי חבל קטיף, או לששים להרוס מגורי יהודים ברחבי יהודה ושומרון - הכל, כמובן, בחסות שלטון החוק. ואם כרגע הרוב אינו מקבל את דעתם - אוי לרוב. הם צודקים תמיד, וימציאו הלכות מלומדות וחוות-דעת מנומקות, שיסבירו, כי המיעוט הצודק (בעיניהם בלבד!) צריך להכתיב את דעותיו לכולנו. יחקרו דנ"א של מאה בני מאה ויותר כדי לשפר את הרפואה אחרי זיהוי הגנום האנושי, ממשיך המדע להסתער הלאה. קרן X PRIZE וחברת התרופות Medco הודיעו על הקצאת עשרה מיליוני דולרים למחקר דנ"א בקרב זקנים בני מאה ויותר. מדקו והקרן הודיעו, כי בכספי המענק יוקמו כמה צוותים, שיתחרו ביניהם בפיתוח טכנולוגיות מהירות יותר, מדויקות יותר ויעילות יותר לאבחון רפואי ולטיפול באמצעות ידע על גנום האדם. יעד התחרות: אבחון מאה אנשים, תוך שלושים בטווח עלות של כאלף דולר ובטעות נמוכה מאוד. כל הנבדקים, שתרמו דגימות, עברו את גיל מאה ("מאה מעל מאה" - קוראת ההנהלה למקצה). המידע הגנטי, שייצבר בתחרות, יעמוד לרשות רופאים ומדענים בכל רחבי העולם. הוא יסייע להבין את אריכות החיים, ולפתח טכניקות רפואיות מתקדמות, שישפרו את איכות חיינו, ויסייעו למניעת מחלות.

שאלה של נימוס

איני יורשה של חנה בבלי המיתולוגית, אך בכל זאת יש לי תמיהה: האם טרחה משפחת שליט להודות בקול ברור וצלול להמוני השוטים השימושיים, שתמכו במאבקה?!