בגידת השמאל בעצמו

על שאלה זו ניתנו כבר תשובות מתחומים מגוונים. הריבוי הטבעי הגבוה בקרב מתנחלים והעלייה מרוסיה, שרוב חבריה לא התחנכו בחברה ליברלית, הגבירו את כוחו הפוליטי של המחנה האנטי-ליברלי. הפוסט מודרניזם חלחל אל תודעת הצעירים החילונים שזנחו את זירת המאבק לטובת הנאות החיים, בעוד הימין הקיצוני הולך ותופש עמדות מפתח בשלטון ובחברה האזרחית. ומעל לכל, הכיבוש הקהה את המוסר של החברה הישראלית וגרם לישראלים לאמץ תפישה צינית הרואה בכוח חזות הכל. הגם שטיעונים אלה כבדי-משקל, הם הדרגתיים באופיים ולפיכך אינם יכולים להסביר מדוע מתקפת עריצות הרוב, שאמנם יש לה שורשים ארוכים בעבר, צמחה בעיקר בשנים האחרונות, וביתר שאת תחת הממשלה הנוכחית. הרי כבר היו ממשלות ימין בהרכב קואליציוני דומה אשר לא ניסו לשנות את הסטאטוס-קוו. כאן מגיע תפקידו של השמאל הישראלי במה שנתפש בקרב רבים מאנשי הימין כנקודת השבר שבה הפסיקו להאמין בממלכתיות: ההינתקות. אלה בימין שלא האמינו בממלכתיות לפני ההינתקות - והם היו מיעוט - הסיקו ממנה אולי שהם מפסידים תחת כללי המשחק הדמוקרטי, ושעליהם להיות תקיפים יותר ולשנות את כללי המשחק על-מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. פעולות הטרור המכונות תג מחיר בולטות בהקשר זה. על כך, כמובן, אין להאשים את השמאל הישראלי. אולם היו גם רבים אחרים שהאמינו, במידה כזו או אחרת, בחשיבות שמירה על כללי המשחק, ולו בזכות חשיבות השמירה על ממלכתיות ואחדות העם. קבוצה זו, בחלקה הגדול, שינתה את תפישתה, לא רק בגלל ההינתקות עצמה, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל האופן שבו היא אושרה ובוצעה. במהלך אישורה של תוכנית ההינתקות גילו מתנגדיה כי תומכיה בשמאל זונחים בצד את כל עקרונותיהם על-מנת שתצא לפועל. העיקרון הראשון שנזנח היה השימוש המדויק בשפה העברית וההתנגדות למכבסת המילים. לא שהיה הכרח מוסרי לאמץ את מונחי הגירוש בהם השתמשו מתנגדי התוכנית. פינוי בכוח של תושבים לחבל ארץ סמוך תמורת פיצויים מלאים אינו גירוש. אך מדוע ויתרו כל אמצעי התקשורת הביקורתיים ואנשי השמאל בעלי החשיבה העצמאית על זכותם לקרוא לילד בשמו? פרשיית חטיפתו של גלעד שליט, מבצע עופרת יצוקה ופרשת המרמרה הוכיחו כי הדיבור על "הינתקות" מרצועת עזה היה ספין. מה שקרה בקיץ 2005 עונה להגדרה המדויקת של המונח נסיגה, אך אזרחי ישראל לא זכו לשמוע על כך במפורש. דברים שרואים מכאן לא רואים משם להבטחתו של ראש הממשלה אריאל שרון לבוחר לפיה "דין נצרים כדין תל אביב", שעל בסיסה בין השאר זכה הליכוד ב-40 מנדטים לעומת 19 של מפלגת העבודה שהציעה לסגת מרצועת עזה, לא יוחסה משמעות מחייבת. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, אמר שרון, והשמאל קיבל בשמחה את התפנית מבלי להתייחס לחומרת התקדים שכל ראש ממשלה יוכל אחריו להיתלות בו בעת הפרת הבטחה לבוחר בנושאים מהותיים. חברי הליכוד, באקט של דמוקרטיה ישירה הלקוחה מספר הלימוד באזרחות, הצביעו נגד התוכנית במשאל מתפקדים. ראש הממשלה הכריז כי הוא מכבד את ההכרעה, והמשיך בניגוד להחלטת חברי המפלגה לקדם את התוכנית בכנסת ובממשלה. כשגילה שאין לו רוב בממשלה, פיטר שני שרים על-מנת שההחלטה תעבור. השמאל, התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה ובג"צ הצדיקו את ההפרה המהותית של כללי המשחק באמצעות הטיעון הפורמאלי לפיו משאל המתפקדים אינו מחייב חוקית, ופיטורי שרים הם בסמכות ראש הממשלה (באופן דומה גם אנשי כנופיית עריצות הרוב נשענים על טיעונים פורמאליים של חוקיות והכרעת הרוב בדרכם לרמוס את מהות המשטר הליברלי). כשחברים מסיעת הליכוד נשארו נאמנים להבטחתם לבוחר ולתוצאות משאל המתפקדים, שוב נאנסה השפה העברית בהיפוך אורווליאני וכל אמצעי התקשורת כינו אותם "מורדים". כשראש הממשלה הוקלט כאשר הוא מאיץ בפועלים "להתחיל לעבוד" בהכנת מבנים למפונים, על אדמות שמורת הטבע "חולות ניצנים" ובטרם התקבלו אישורי הבנייה, לא הורה היועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגדו. בתי המשפט לא אפשרו לפעילי איכות הסביבה, אשר הצליחו לעכב במשך שנים פרויקטים אחרים שקיבלו את כל האישורים הדרושים, לעכב את בניית הבתים. חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בגין חשד לעבירות שחיתות נסגרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר ראיות, והאופוזיציה, שלפני הבחירות מנהיגה עמרם מצנע קרא לראש הממשלה "הסנדק" (ומנהיג אחר שלה, אהוד ברק, יגרום בהמשך להפלת הממשלה עוד בטרם יוחלט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה אולמרט שיחליף את שרון), פסקה לעסוק בענייני השחיתות. עיתונאי בכיר טבע את המונח "איתרוג" בקוראו לתקשורת לא לבקר את ראש הממשלה בענייני טוהר המידות כל עוד הוא עסוק בקידום "ההינתקות".

המחויבות לאמת, חובת התקשורת לבקר, טוהר המידות, איכות הסביבה, מינהל תקין, כל אלה נזנחו לטובת יישום תוכנית הנסיגה מרצועת עזה. "הנאורים" נכשלו במבחן המוסר האוניברסלי של אבי הנאורות עמנואל קאנט, שתבע מהם: "עשה מעשיך רק על-פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". ודאי שאיש מהם לא רצה להפוך את האופן המעשי בו הועברה ההינתקות לחוקי המשחק הכלליים החדשים. אך בעידן הפוסט מודרני בו המדיום הוא המסר, המורשת שהשאירה תוכנית ההינתקות לא יכולה שלא לכלול את האופן שבו בוצעה. אם השמאל בוגד בעקרונותיו הנעלים ביותר ובכללי המשחק אשר הטיף לשמירה עליהם בתמורה לקידום מדיניותו, שאלו את עצמם אנשי ימין, מדוע שנקבל על עצמנו את הכללים? אם מותר לרמוס באמצעים כוחניים את כל כללי המשחק כל עוד נשמרת מראית עין פורמאלית של דמוקרטיה, מדוע שלא נקדם את המדיניות שלנו באמצעים דומים? כך הגענו למצב בו איש ימין המגן על שלטון החוק, על עצמאות בית המשפט או על חופש הביטוי, נתפש כעושה דברו של השמאל. כך זכו בימין הקיצוני לתמיכתם של רבים שהפסיקו להאמין בכללי המשחק, ולהסכמה שבשתיקה מצד אחרים שכבר אינם מאמינים שבפוליטיקה יש כללי משחק כלשהם. כלבי השמירה של הדמוקרטיה הליברלית לא יעמדו לאורך זמן במתקפות עליהם ללא תמיכה של רוב גדול בעם. על-מנת לשכנע את הציבור בעליונות העקרונות הליברליים, על מנהיגי השמאל להכות על חטא ולהתנצל בפני מפוני גוש קטיף ומתנגדי תוכנית ההינתקות על האופן שבו נהגו. רק התנצלות כזו, שתלווה בהתחייבות לשמור על כללי המשחק בעתיד, תוכל ליצור מחדש מוכנות להקשיב לטיעונים של השמאל, שכיום רבים מגיבים אליהם בציניות באומרם: "ראינו אתכם בגוש קטיף".