המתח הגואה בשנים האחרונות במאבקי השמאל והימין, מקבל את ביטויו בניסיון לקדם או לסכל את יוזמות החקיקה האחרונות שמקדמים ח"כים פעלתנים בימין בכלל, ובליכוד בפרט. באחרונה, הדבר הגיע למתח בימין עצמו: מול
אופיר אקוניס,
יריב לוין,
דני דנון ואחרים, מתייצבים
דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין. הפולמוס הוא ערכי במהותו ונוגע לשאלה שמעסיקה את הימין הרוויזיוניסטי שנים ארוכות: כיצד להגיב להתנהלותו הדורסנית של השמאל? הרי אותן יוזמות באו כתגובה למצב עניינים נתון: השמאל עסוק בלוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית במימון של ממשלות זרות וקרנות בינלאומיות; בית המשפט ממשיך במסורת האקטיביזם השיפוטי וממסמס את הפרדת הרשויות; הכנסת עוברת דה-לגיטימציה ונחשבת למוסד בלתי-ראוי לקבלת החלטות; העיתונות מאתרגת או, לחלופין, עוסקת בקמפיינים מופרעים נגד כל איש ציבור, בעל הון או איש צבא, שנחשד בעבירה על החוק; ובחירת השופטים ממשיכה להתנהל בדילים, פרוטקציות ועסקות – כולם מתחת לרדאר הציבורי.
כשהימין אומר "לא התחלנו", לא מדובר בתירוץ. באמת ובתמים, לא הימין התחיל. מנחם בגין המנוח ביכר את הפשרה על העימות. כשנבחר לראשות הממשלה, הותיר על-כנו את האפראט המפא"יניקי הישן. כשצעקו לעברו "רוצח" ו"בוגד", הוא התבודד, מכותר מכל עבר, עד שפרש לביתו. ראש הממשלה המנוח,
יצחק רבין, היה זה שהביא את ההתנהלות הבעייתית הזו לשיאה: הוא העביר הסכם מדיני שנוי במחלוקת באמצעות סיעתם של אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהצילו את ממשלת רבין בינואר 1995, עת אנשי 'הדרך השלישית',
אביגדור קהלני ו
עמנואל זיסמן, פרשו מן המפלגה. אותם ח"כים, שמונו לשרים, הצילו את "הגוש החוסם" של רבין ז"ל, שקם על קולות אנטי-ציוניים. הימין היה מבודד, נטול יכולת השפעה, וראה כיצד לנגד עיניו מחלקים את הארץ באמצעות שלמונים פוליטיים.
הפולמוס העז - על מה ולמה?
הח"כים אופיר אקוניס, יריב לוין ודני דנון מחויבים למורשת ההיסטורית של תנועת החירות ולערכי בגין וז'בוטינסקי, לא פחות מאשר בני בגין, דן מרידור או רובי ריבלין. אולם אלה הראשונים מייצגים בדרכם את השקפת האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שבשעתו ייצגו אותה אנשים כמו אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואחרים שהיו קשורים ל'ברית הבריונים'. השקפה כזו רואה לנגד עיניה את הכורח לפעול מול השמאל, בחריפות אך בהגינות, על-מנת להכריע את המערכה על דרכה של הציונות (ז'בוטינסקי, אגב, כינה את אחימאיר "מורנו ורבנו"). השמאל דאג להעליל על אחימאיר את עלילת רצח ארלוזורוב, שהכתימה את הימין בארץ שנים רבות, הגם שלא בצדק, כפי שהוכח יותר מפעם אחת.
למקסימליסטים יש זכויות בליכוד בדיוק כמו לליברלים הרכים בתנועה. הפולמוס בין המחנות איננו נובע מפופוליזם, או מתאוות היבחרות. אקוניס היה זוכה ללא-מעט מחמאות אם היה מוותר על דרכו. כרגע הוא זוכה למה שבגין הגדיר "ונדטה" יותר מאשר לכל דבר אחר. הוויכוח הוא כן, ערכי ועמוק: האם הימין יוותר על העימות המתחייב עם השמאל, או שמא יעדיף לנהלו במלוא המרץ? האם שוב ייסוג הימין נוכח המתקפה התקשורתית-פוליטית המתנהלת כנגדו, או ינהל מאבק על דברים שבאינטרס הלאומי, כגון מימון ממשלתי זר לארגונים פוליטיים?
ישנם חוקים שאינם ראויים, ובהם התיקון לחוק לשון הרע, או שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם לא בטוח שהחוק המאפשר את מינוי כבוד השופט
אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ראוי דיו. שינוי כללי המשחק במהלכו עלול לפתוח פתח מסוכן לכל שלטון שיבוא בעתיד (והאופטימיות שהימין ינצח שוב בבחירות הבאות היא מופלגת מדי). אולם ראוי לומר את האמת: הוויכוח העמוק איננו על חוק כזה או אחר; זהו פולמוס עז על זכות הימין לשלוט ולהנחיל את דרכו. הגיעה העת להכריע בו.
