התקשורת דיווחה על כנס המחאה של העיתונאים רק בנושא המאבק שלהם נגד יוזמות החקיקה, שלדעתם הן "סכנה לדמוקרטיה". ואולם בכנס נאמרו גם דברים חשובים אחרים, שלדעתם של העיתונאים, זכות הציבור לא לדעת. דברים שחשפו את האמת על מה שקורה בתוכם.
כלפי חוץ, העיתונאים מנסים תמיד, כולל בכנס זה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם, כשליחות טהורה של לוחמי
חופש הביטוי, ללא שום אינטרסים. האמנם? קריאת דברי המשתתפים בכנס חשפה אמת שונה.
מלחמת המעמדות בין העיתונאים
הסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים ארגוניים, אישיים, מקצועיים ואידיאולוגיים-פוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, היעדר הסכמה ארגונית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית.
בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות, על-רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמת שנאות אישיות, על-רקע חשבונות של יוקרה והשפעה. רבים מהעיתונאים, כותבי מאמרי הדעות, מבקרים ותוקפים את הטייקונים בעלי ההון ותובעים צדק חברתי. ואולם בכנס, איש מהם לא השמיע מילת ביקורת נגד "הטייקונים שלהם", בעלי השליטה בכלי התקשורת המסחריים הפרטיים בעיתונות ובטלוויזיה. מה שהעסיק באמת את רוב באי הכנס היו תנאי שכרם ועבודתם והרבה פחות ענייני פוליטיקה.
כמה קריינים ומגישי חדשות בטלוויזיה משתכרים משכורות כמו מנהלי בנקים, ושאר הכתבים, העורכים והתחקירנים משתכרים על גבול שכר מינימום. לזה הם קוראים צדק חברתי עיתונאי?
שכרון הכוח: מיהו משיח, ומי יודח
כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים גם הם שיכורי כוח. הם קובעים מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם קובעים מי צודק ומה טוב לפלשתינים ומה ליהודים. הם מחליטים מה זכותנו לדעת ומה לא לדעת. הם משוכנעים שהם הרשות הפוסקת מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.
כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או חקיקה פרלמנטרית, בנושאים ציבוריים, תקשורתיים, ממשלתיים ואחרים, שאינם לטעמם ולדעתם של חלק מהעיתונאים, הופכים מיד ל"דגל שחור" שעליו מונפות כל הסיסמאות השגרתיות של הפחדה בנוסח דרמטי מלאכותי: סכנה לדמוקרטיה! פוליטיזציה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה בפתח! פשיזם בשער! הגזמות מטורפות מנותקות מהעובדות. לא רציני. לא משכנע. האטימות וההתנשאות של חלק מהדוברים האפילו על תוכן הדברים.
אנשי התקשורת "קצת חארות"
חלק מהדוברים בכנס הודו שבתקשורת אין איזון הוגן בין שמאל לימין. לא ניתנת במה מספקת לפריפריה ולקבוצות השונות באוכלוסיה. יש צורך בתיקון עצמי. קיים חוסר שביעות רצון מתפקוד אגודת העיתונאים שאמורה לייצג אותם. יש בתוכם חוסר פרגון והיעדר סולידריות.
היו התפרצויות של עלבונות ושנאות אישיות. כאשר
דן מרגלית עלה לבמה לשאת דברו, עזבו את האולם בהפגנתיות
נחום ברנע וחסידיו. כאשר דיבר
יאיר לפיד, שאמר: "אינני רוצה להיות בבראנז'ה השמאלנית של עולם התקשורת שיש לה מניה במצב שהגענו אליו", הפריעו לו בקריאות ביניים "דוברי השמאל" הדוגמטי.
לסיום, ראוי להזכיר את דבריו של
רזי ברקאי שביטא את האמת: "אנחנו קצת חארות".
