יש רבים ששכחו, אבל פרשת קצב החלה עם א' מבית הנשיא. א', שכפי הנראה יצרה קשר עם עיתונאים עוד לפני שניסתה לסחוט את קצב, סיפרה על אונס, והציתה את הלהבה התקשורתית. אך בעוד סיפורי א' ועורכת דינה, כנרת בראשי, ממלאים את הכותרות, עסקה המשטרה במסע חיפושים אחר נשים אחרות, שאולי באמצעותן ניתן יהיה להפליל את קצב. בסופו של דבר החליטה הפרקליטות שא' איננה אמינה, ולא ניתן להגיש כתב אישום בהתבסס על סיפוריה. אלא שהמשטרה הצליחה בתפקידה מעבר למשוער, ובעקבות פעילותה הוחלט להגיש נגד קצב כתב אישום בגין אונס של אישה אחרת, א' ממשרד התיירות.
השופטת נאור כתבה בפסק הדין: "הביטוי "מתלוננת" הוא ביטוי טכני, כאמור, שכן אף אחת מן הנשים לא הגישה תלונה במשטרה". רק פתי יאמין שלו הגיע ליועץ המשפטי אחד מן הנשיאים שכיהנו לפני קצב (או אחריו), הוא היה מנחה את המשטרה ליזום חיפושים אחר נשים שאף אחת מהן לא הגישה תלונה. על הסיבות למסע רדיפה זה אחר קצב כתב ברוב כישרון יגאל כנען
במאמר שפורסם באתר זה, ואילו להלן יוצג תקציר עלילת האונס, שבעקבותיה נכנס קצב לשבע שנים לכלא:
הסיפור התמוה של א'
לכל אדם בלתי משוחד, נראים סיפוריה של א' תמוהים ביותר. האונס הראשון התרחש לדבריה של א' לאחר חגיגה של העדה הפרסית שהתקיימה בפארק הלאומי ברמת גן. היא הגיעה במכוניתה לפארק, והייתה צריכה לחזור לירושלים, ואילו קצב, שהגיע עם נהגו במכונית השרד שלו, צריך היה לחזור לביתו בקריית מלאכי. על-פי סיפורה, קצב ביקש ממנה להתלוות אליו למשרד בבית הטכסטיל כי הוא שכח שם משהוא. נוכח סיפור זה עולה התמיהה: אז מה אם הוא שכח שם משהוא? מדוע הוא צריך שהיא תלווה אותו בדרכו לקריית מלאכי, ואיך היא חשבה שתחזור מבית הטכסטיל למכוניתה אותה השאירה בפארק? - השאלה המתבקשת היא איך א' הסבירה את זה, והתשובה העגומה היא שא' לא הסבירה כלום. לטענתה, היא לא שואלת שאלות, עושה מה שאומרים לה, וחוץ מזה, היא לא זוכרת שום דבר שקרה לפני האונס, ושום דבר שקרה אחריו.
הסיפור בבית המלון - תמוה עוד יותר
האונס השני התרחש בנסיבות תמוהות עוד יותר. לדבריה, היא הזמינה עבור קצב חדר בבית מלון כיון שרצה לנוח, והוא אמר לה לבוא ללובי של המלון כדי לעבור על הדואר. נוכח סיפור זה עולה התמיהה: האם הוא רצה לנוח, או רצה לעבור איתה על הדואר בלובי?. יש לציין שזו הייתה הפעם היחידה באותה שנה בה הוזמן עבור קצב חדר בבית מלון, ושכחצי שעה לאחר ששלחה פקס לאישור הזמנת החדר, היא כבר הייתה לדבריה ליד הלובי של המלון.
מי שרוצה, יכול למצוא אפילו בתיאורה של השופטת נאור קו של אירוניה דקה: "א' סיפרה כי המערער אמר לה באותו יום שהוא עייף ושהוא הולך לנוח במלון. המערער ביקש מ-א' שתבוא למלון לעבוד עימו". האם בהיסח הדעת הצמידה השופטת נאור שני משפטים אלה, הסותרים אחד את השני? האם ביקשה השופטת נאור להשאיר רמז לכך שהיא מבינה היטב מדוע יצאה א' לבית המלון, אבל אסור לה להגיד את זה כי כך היא תבגוד בשליחותה? מי שמאמין לסיפור של א', יכול גם להאמין שהשופטת נאור תמימה כמותו. מי שאינו מאמין לסיפור הזה, יכול לקבל חיזוק לתחושתו שהשופטת נאור הרשיעה את קצב באונס למרות שהבינה היטב שאונס לא היה.
בנוסף לסיפורי א', היו גם ראיות. לגבי האונס בבית הטכסטיל לאחר החגיגה בפארק היו הראיות כדלקמן: רישום ביומן על פיו נסעה אותו יום א' לתל אביב, דוח של מאבטחי השב"כ על פיו עזב קצב את החגיגה בשעה 17:00, ורישום של שיחות טלפון שיצאו ממכוניתו של קצב. סדרת השיחות החלה בשעה 17:43, כללה שתי שיחות לפלאפון של א' בשעות 17:58 ו-18:09, הפסקה עד 19:27, לאחריה סדרת שיחות עד 21:04, ושיחות נוספות בשעות 22:05 ו-22:12.
בהנחה הסבירה שכשקצב הגיע לביתו הוא הפסיק לטלפן ממכוניתו לפחות לחצי שעה, מתגלים שני מהלכי אירועים אפשריים. על-פי מהלך האירועים הראשון, קצב יצא מהפארק בשעה 17:00, נסע ישר לביתו, והגיע מעט אחרי 18:09. זו בדיוק הייתה גרסתו, ואונס לא קיים במהלך אירועים זה. על-פי מהלך האירועים השני, קצב הגיע לביתו רק אחרי 21:04, כארבע שעות לאחר שעזב את הפארק. כדי להסביר את השיחות מהמכונית לפלאפון של א' בשעות 17:58 ו-18:09, העלתה השופטת
מרים נאור מספר אפשרויות, שהסבירה שבהן היא שמי שהתקשר לפלאפון של א' לא היה קצב אלא נהגו, שנשאר במכונית כשהשניים עלו למשרד, והתקשר פעמיים לפלאפון של א' כיון שרצה לדבר עם קצב שלא היה לו פלאפון.
נסיעה נמשכה שעתיים וחצי
מכל ההסברים שניתנו לשיחות טלפון אלה, הן על-ידי השופט קרא, והן על-ידי נאור עצמה, הסבר זה הוא היחידי שאינו מגוחך על פניו. אלא שלדברי א', היא וקצב שהו במשרד כרבע שעה שבמהלכה אירע האונס, ובניגוד לשכחה המוחלטת של כל מה שקרה לפני האונס ואחריו, א' זכרה כל פרט שקשור לאונס עצמו, שנייה אחר שנייה, ולא הזכירה אפילו שיחת טלפון אחת שהגיעה מהנהג. מעבר לכך, קשה להאמין שנהג שמחכה לשר ומנהלת לשכתו שעלו למשרד כדי לקחת משהוא, ורואה שהם נשארים שם המון זמן, יעז לצלצל (פעמיים!) למנהלת הלשכה. ולבסוף, על-פי מהלך אירועים זה, קצב ונהגו עזבו את בית הטכסטיל בערך בשעה 18:30, והגיעו לקריית מלאכי רק אחרי השעה 21:04. קשה מאוד להסביר מדוע תימשך נסיעה כזו כשעתיים וחצי.
עלילות שקר וכזב
בסופו של דבר, ברור שכל הסיפור הוא שקר אחד גדול. א', שבהתחלה לא רצתה בכלל לנקוב בתאריכים (אולי כדי למנוע מראש את האפשרות שיהיה לקצב אליבי), נגררה על-ידי המשטרה לנקוב בתאריך של החגיגה בפארק. מסתבר שהיא לא חשבה על האפשרות שיתגלה הדוח של מאבטחי השב"כ, והפלט של שיחות הטלפון.
שתי הראיות העיקריות לגבי האונס בבית המלון היו הפקס ששלחה א' למלון בשעה 17:40, ושיחת טלפון בת שש שניות שיצאה מהמלון לפלאפון של א' בשעה 18:16. מתיאורה של השופטת נאור מסתבר שעוד לפני שנתגלה הפלט שהעיד על השיחה בת שש השניות, העידה א' שבעת שהתקרבה למלון היא קיבלה מקצב שיחה קצרה בה אמר לה שטרם הספיק להתארגן, ביקש ממנה לעלות בינתיים לחדרו, ואמר לה את מספר החדר: 1817.
כפי שכבר כתבתי בעבר, התייחס השופט קרא לגילוי השיחה כראייה ניצחת לאמינותה של א', ולאמיתות סיפורה. אלא שבשיחה של שש שניות לא יכול היה קצב לומר שלא הספיק להתארגן, לבקש ממנה לעלות לחדרו, וגם לנקוב במספר החדר. המסקנה החד-משמעית היא שא' שיקרה. המסקנה המתקבלת על הדעת, בהתחשב בסיפור שסיפרה א', היא שא' קבעה מראש עם האדם שאיתו הייתה אמורה להיפגש שיתקשר אליה מהמלון, ויאמר לה את מספר החדר, אותו לא ידעה כשביצעה את ההזמנה. ניתן לשער שאדם זה היה קצב, וניתן גם לשער שא' וקצב לא רצו להיפגש בלובי ולהיראות כשהם עולים ביחד לחדר. אך השערות לחוד, וודאות מוחלטת לחוד. ברור לחלוטין שאם אכן א' עלתה לחדר, היא עשתה זאת כיון שסיכמה מראש שתעלה לחדר.
בסיכומו של עניין, שני סיפורי האונס, שנשמעו מלכתחילה תמוהים ובלתי הגיוניים, נסתרו באמצעות וחות הזמנים של שיחות הטלפון. המסקנה הברורה והחד-משמעית היא ש
משה קצב נכנס לכלא לשבע שנים עקב עלילת כזב. למי שחושב שמגיע לו, לא אכפת מהפרטים הקטנים, אך למי שהאמין שיש שופטים בירושלים, קשה לעכל את העוול הזועק לשמים.
