בהרשעה פלילית יש שני צדדים: העבריין והקורבן. כל אלה שמרחמים על אנסי קצב, עושים זאת בזכות סילוק הקורבנות מהתודעה. אין קורבנות. ובלי הקורבנות - משה קצב באמת ראוי לרחמים. אבל מה עושים אם הקורבנות שרירות וקיימות? אני מתקשה לרחם עליו. גם כשאני מצליח להתניע כמה שניות של חמלה - הרהור קצר בקורבנות, והחמלה מתפוגגת. בדמיוני, אני רואה אותן יושבות מול פסיכולוג/ית, מתאמצות לעשות סדר בראש. לא כל אחת יכולה. ולאלה שמצהירים על היכרות קרובה עם קצב - מה שמחזק אצלם את הביטחון שהוא חף מפשע, להם אני אומר: אין בעולם, אפילו בנאדם אחד, שמכיר את זולתו בענייני מין. אפילו לא אשתו, אפילו לא אחיו. משה קצב קפץ באנג'י מפסגת האוורסט - סליחה, מפסגת האולימפוס שהוא יותר גבוה מהאוורסט - כשהוא קשור בחוט תפירה. אני אומר "קפץ" ולא "נפל", מפני שכל הסיפור התחיל מתלונה שלו על ניסיון סחיטה, עובר דרך ביטול עסקת הטיעון שהייתה חוסכת ממנו חלק ניכר מהתוצאה הסופית. בהתנהלותו, קצב מזכיר את הבדיחה ה(לא) מצחיקה על התרנגולת שמיוזמתה רצה לשוחט. ההתרסקות שלו - אין, ולא יכולה להיות דרמטית ממנה. דומה שמעולם לא נחשפנו למיצוי הקלישאה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". נפילה כזאת מטלטלת את בלוטות החמלה של כל אחד מאיתנו. אלא שהמוסר מחייב הפצת עוינות כלפי אנסים שהורשעו באונס. זה חשוב כלפי הקורבנות הבאים. אומרים לנו, שקצב יחלוק תא אחד עם בניזרי. הלכתי לארכיון ודליתי שלושה קטעים (יש עוד) המוכיחים שלגורל יש הומור שחור. שופופו...