כנס אילת לעיתונות שנערך השבוע בעיר הדרומית, עמד בסימן המשבר הקשה שפוקד את העיתונות בישראל ואת מקצוע העיתונות. כמעט בכל אחד משלושים הפאנלים שנערכו במהלך ארבעת ימי הכנס, עלה הנושא של חוק לשון הרע, כחלק מגל חוקים אנטי-דמוקרטיים שמועלים כעת בכנסת, הניסיונות להתערבות ממשלתית פוליטית במוסדות כמו רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית, גלי צה"ל ובעקיפין גם העיתונות המודפסת. גם השתתפותו של ח"כ יריב לוין בפאנל שהנחה עמית סגל מערוץ 2 לא ציננה את הרוחות, זאת למרות שח"כ לוין ניסה לייצר לעצמו תדמית של ליברל שאין לו שום כוונה לפגוע בחופש העיתונות. השיא היה אמור להיות במליאת הערב הראשון של הכנס, שם אירח שלום קיטל, עורך ומנהל התכנים של הוועידה, את העורכים הראשיים של העיתונות היומית הכתובה והמשודרת. על הבמה ישבו זה לצד זה, באופן די נדיר, ניר חפץ, עורך מעריב, אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2, יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, חגי גולן, עורך גלובס, יואל אסתרון, עורך כלכליסט, ושלמה בן צבי, מו"ל מקור ראשון. על הבמה היה כיסא ריק, שהיה שמור לאלדד קובלנץ, המנכ"ל החדש של החינוכית. קובלנץ העדיף להישאר לשבת ולצפות בדיון מאשר להשתתף בו, זאת על-רקע הסערה שנוצרה סביב מינויו. בלט בהיעדרו בפאנל העורך הראשי של הארץ, אלוף בן. ולשאלה שהופנתה מצד הקהל אל המנחה, אמר שלום קיטל כי הוא הוזמן, אבל "נבצר ממנו לבוא". אלוף בן אישר את העובדה הזו. אפשר היה לצפות מאותה חבורה מכובדת לאמירה חזקה, מעודדת וחד-משמעית בהתייחס לאותם נושאים שעלו לסדר היום. אפשר היה לצפות מאותו פאנל מכובד שמשהו מאווירת המחאה והאזהרה שליוותה את הכנס ייצא גם מפיהם. אבל במקום זאת קיבלנו מחזה מביש של חבורת אנשים שיושבים בצמתים המרכזיים הגדולים ביותר בתקשורת, הנראית יותר כחבורת אפרוחים מפוחדים, שרועדת מאימא-תרנגולת שלהם, אותה תרנגולת שמשלמת להם את שכרם (לחלקם שכר עתק), לא לפני שהיא וידאה שהם מבינים ויודעים היטב מה מותר להם ומה אסור.