נרי אבנרי, זה בשבילך

אתה כותב לנו ש"המוסר מחייב הפצת עוינות כלפי אנסים שהורשעו באונס". אז על "הורשעו באונס" אי-אפשר לחלוק, אבל על "אנסים" אפשר גם אפשר. כדי להוכיח לך שקצב לא אנס, אני זקוק לעוד כמה עשרות שורות, ואני מקווה שתוכל להקדיש לקריאה עוד חמש דקות. אתחיל דווקא עם ה"אונס" השני, שם המצב ברור כשמש בצהרי יום. א' סיפרה שהיא הזמינה עבור קצב חדר במלון, כי הוא היה עייף ורצה לנוח, והוא ביקש ממנה לבוא ללובי כדי שיוכלו לעבור ביחד על הדואר. לדבריה, כשהגיעה למלון היא קיבלה שיחת טלפון קצרה, בה אמר לה קצב שהוא טרם הספיק להתארגן, ביקש ממנה שתעלה בינתיים לחדרו, ואמר לה את מספר החדר: 1817. ואכן, התגלה שהיא קיבלה שיחת טלפון קצרה בת שש שניות מהמלון. אז אני כותב לך כאן דוגמה לשיחת טלפון כזאת: א': כן? קצב: א', אני טרם הספקתי להתארגן, אז תעלי אלי בבקשה בינתיים לחדר. אני בחדר 1817. א': בסדר, אני מיד מגיעה. אם תטרח לנסות לנהל את השיחה הזאת מול שעון המורה על שניות, תגלה בקלות שגם אם הוא דיבר כנשוך נחש, השיחה נמשכה מינימום עשר שניות ולא שש. אם אתה יכול להמציא נוסח אחר של שיחה, שנמשכת שש שניות, ומעבירה את כל מה שנאמר לדבריה, אני ארים את ידי. אבל אם תסכים שזה בלתי אפשרי לנהל שיחה כזו בשש שניות, אתה חייב להסכים שא' שיקרה, ושהסיפור הכי הגיוני זה שהיא הזמינה בשבילו חדר, הוא הגיע למלון וקיבל את המפתח ואת מספר החדר, והם סיכמו מראש שהוא יתקשר אליה להגיד לה את מספר החדר, כדי שלא יראו אותם עולים ביחד לחדר במלון. אין כמובן שום הוכחה שקצב היה זה שהתקשר מהמלון, וייתכן שהוא דובר אמת כשהוא טוען שהוא היה בכלל בפגישות במשרד, אבל מה שבטוח זה שא' פשוט שיקרה. אם אכן קצב היה זה שהתקשר, ואם היא עלתה אליו לחדר, היא עשתה זאת כיוון שהם סיכמו מראש שהיא תעלה אליו לחדר. יש לציין שאין שום אזכור של הבעיה הזאת בפסקי הדין, וייתכן שעורכי הדין של קצב לא חשבו על זה. ולכן, אין טעם לחזור על הסיפור ששישה שופטים פסקו. העובדות מונחות מול עיניך: המלך הוא ערום, וגם שישה שופטים המספרים לנו על תפארת מלבושיו, אינם אמורים לעוור את עינינו.

לגבי ה"אונס" הראשון, ההוכחה לכך שלא יכול היה להתבצע היא ארוכה יותר, וחבל לי לבזבז את זמנך. אם תרצה, תוכל לקרוא על כך במאמרים קודמים שפרסמתי באתר זה (הרשימה בסוף). אסתפק רק בציון העובדה שלדבריה של א' קצב אנס אותה בבית הטקסטיל, לאחר אירוע שהתקיים בפארק הלאומי ברמת גן. הראיה לחפותו של קצב הייתה דוח של השב"כ שעל פיו עזב את האירוע בשעה חמש אחר-הצהריים, ועדות של איש שב"כ שהעיד כי אבטחתו של קצב הסתיימה כאשר החל לנסוע במכוניתו אל מחוץ לפארק. לגבי אירוע זה כתבה השופטת מרים נאור: "נוכח דברי המערער עצמו, לפיהם נשאר למעשה בפארק הלאומי זמן מה אחרי שנפרד מאנשי השב"כ" (סעיף 223 לפסק הדין). משפט זה שכתבה נאור מנוגד לחלוטין לעדותו של קצב שאמר שהאבטחה הסתיימה כשהחל לנסוע במכוניתו אל מחוץ לפארק: "הרכב נוסע, הרכב בתנועה, ואז לפי מיטב ידיעתי, מיטב זיכרוני, השב"כ לא מלווה אותי" (סעיף 215 לפסק הדין). נוכח דברים אלה אשאל אותך: האם שמעת מימיך על מקרה בו שופטת בבית המשפט העליון, העתידה להיות נשיאתו, כתבה בפסק דין משפט המנוגד לעדויות שהיא עצמה ציטטה? ושאלה נוספת: איזו סיבה הייתה לנאור לכתוב משפט כזה, אם לא כדי להפריך אליבי שאינו ניתן להפרכה בשום צורה הגיונית? והשאלה האחרונה: האם הדברים שכתבתי עד כאן אינם משכנעים אותך לא רק שקצב לא אנס, אלא גם שהשופטים הרשיעו אותו למרות שהראיות שעמדו לפניהם הוכיחו חד-משמעית שהוא לא אנס? אני מצפה לתשובותיך.

• מאמריי הקודמים בנושא:

• משפט קצב: לצחוק או לבכות?

• בעקבות משפט קצב: על צביעות ותמימות

• משפט קצב: ראיות החיזוק במבחן ההיגיון

• משפט קצב: דנציגר מתייצב בצד הראיות

• משפט קצב: דנציגר נותר הצדיק היחיד בסדום

• פרשת קצב: קיצור תולדות העלילה