עמוס קינן - הקול השפוי בשיח הציבורי (ב')

"אני הרוח. מסתובב רק בלילה ... בקיץ בנקיקים, שמתמלאים בחורף מים. בחורף יש בהם מים נקיים עם משקע של גושי עפר קטנטנים כמו פנינים ומהצד צומחת רקפת . ויש לי מערות טחובות עם גללי עזים ואבני נטיפות זולפות מהתקרה כמו נרות שעווה. בלילה אני משוטט בהרים. הולך לי כל הלילה בהרים ... הכל לבן בלילה, הירח וכוכב הצפון ושביל החלב ואני מריח את ניחוח ..." יהיו מבקרי ספרות, והם לא יהיו מעטים, שיצליפו בתמרות ביקורת קנטרנית, כי לשון רזה פרטה נעימה סדוקה במובאה שהובאה מספרו של עמוס קינן, עמ' 11 "מתחת לפרחים" בהוצאת ספרית "פרוזה" . אני מתעקש, שלא פגשתי כאן לשון רזה, אלא היה לי העונג לפגוש לשון ישירה וקליטה, חיה ונושמת, השובה אותי שוחר ספרות. אני הקורא חש את נופי ארץ ישראל הבאים אלי מסופר שברגליו וברוחו מדד את יופיה. כאדם פוליטי מדברת אלי בדידותו של אדם, המשוטט בנופי הארץ האהובה, השוחה לעתים רבות לבד נגד זרמי מים עכורים בחברה לה הוא שייך כדי להרוותה במים נקיים. אני מתעקש, שלא פגשתי כאן לשון רזה. דיברה אלי לשון ישירה מקשיבה ללשון הדיבור במשפטים קצביים, ומבקשת לפרוס לבן טהור וזך בלילה שהשתלט על חיינו. למרבה הצער, הלילה מתעקש באלו הימים יותר מאי פעם לדחות מאיתנו את הלבן ומונע ממים נקיים להרוות את צמאוננו. הלילה שהשתלט על חיינו יוצא בשצף קצף נגד כמיהתו של עמוס קינן לפרוס "מרבד של כלניות בכל הארץ. בכרמל ובהרי אפרים , בהרי יהודה ובים המלח, בעמק יזרעאל, בית שאן והגליל. על כלניות צריך לדבר הרבה. אבל עכשיו רקפת ... מרבד של דונמים על גבי דונמים לכל מלוא העין, רקפות ורק רקפות ..." (אשמת שומרון, אל ארצך ומולדתך, עמ' 130) אינני רואה עצמי בר סמכא להעריך את כתיבתו של עמוס קינן. אך עבורי כתיבתו נעוצה בקשר עמוק אל אדמת ארץ ישראל ונופיה. למרבה הכאב, הורגלנו ש"הקשר הזה" הצמיח פרות של לאומנות בוטה. אצל עמוס קינן זה קשר, שהניב קול הומאני שפוי שחסר היום בשיח הציבורי בישראל. הקשר אל אדמת ארץ ישראל אל הנופים והמראות יצר את החברות ב"פעולה השמית" ובכתב העט "אתגר", שקרא להקמת ישות ישראלית-פלשתינית כבר בשנות החמישים. כלוחם בגדוד חי"ר ב-1967 היה עד לגירושם של כל התושבים הערבים משלושת הכפרים: יאלו, בית נובא ועמואס, הממוקמים באזור לטרון סמוך לקיבוץ נחשון. כאשר מדינת ישראל עלתה על שרטון האופוריה - ממפ"ם משמאל עד "חרות" מימין - עמוס קינן יצא נגד מחיקת שלושה כפרים באזור לטרון. הקשר אל האדמה היה ביסוד הזעקה של קינן נגד גירוש עובדי אדמה מאדמתם, אותה עיבדו דורות. היום על מה שהיו בתיהם של עובדי אדמה משתרע פארק קנדה. כאשר הביטוי פלשתיני נחשב כדבר לא לגטימי, היה עמוס קינן בין הראשונים יחד עם לובה אליאב, אלוף במילואים לשעבר מתי פלד ועוד אנשי ציבור שהקימו את "המועצה לשלום ישראל פלשתין" . כמה מצער שכמעט ארבעים שנה אחריהם, הוציא בנימין נתניהו מפיו את האמירה "שתי מדינות לשני עמים". אך מי שהעז לומר "שתי מדינות לשני עמים" נחשב לבוגד ועוכר ישראל בימים העליזים של אופוריית 1967.