הארולד פינטר זכה בחייו לביקורות נלהבות מצד אחד וקיתונות של צוננים מצד שני. מבקר אחד כינה את מחזותיו "תיאטרון אבסורד" - ולא היא. רוב מחזותיו הם ריאליסטיים, אך כמו אצל סטרינדברג, ואולי יותר, הוא נכנס למעמקי הנפש של הדמויות במחזותיו, ומעלה מהתת מודע שלהם (ואולי שלו) את הרבדים העמוקים ששם מסתתרים הרהורים ורגשות שלא מחצינים בדרך כלל. הכל יכול להיות דמיוני וגם מציאותי. אבל ברור, שהחקירה שמתשאל הבעל (אלכס פולונסקי המצודד והרבגוני) את רעייתו (אלמה דישי, כוכבת בהתהוות) על יחסיה עם האהוב שלה מהעבר - אינה תהליך כ"כ פשוט. האשה, בתשובה לשאלותיו, נכנסת לתוככי נפשה, ומתוודה על דברים שהיו או לא היו. ואנחנו צריכים להחליט היכן מתחיל הדימיון והיכן מסתיימת המציאות. הטראומה שלכאורה חוותה, לא יכולה להיות ריאלית, כי ב-1996 כשכתב פינטר את המחזה, לא יכולים היו גיבוריו להיות ניצולי שואה (שלא מוזכרת באופן ישיר, אך יש לה אימפקט כזה). כנראה שאלה זכרונות שחוותה כשקראה ספרים או ראתה סרטים על הנושא, והההזדהות עם נשואי הסיפורים גרמה לה לטראומה אישית, אותה היא נוסכת בסיפורה האישי. הבעל מבקש ממנה תאורים פיסיים של האהוב. בהמשך, הוא חוזר בעצמו על פעולות נוטפות אלימות שהיא מתארת, והריכוז שדורשת סצינה כזו מהשחקן הוא עצום. לעומת תפקידו המוחצן ומלא הקסם בהצגה "יאסין ולוסי" כאן נדרשת ממנו שליטה עצמית על הר הרגשות שהוא, הבעל, עמוס בהם - קנאה, תאווה ותשוקה. בעוד אשתו, מכונסת בתוך עצמה, וכשהיא משיבה לשאלותיו, הזכרונות לוקחים אותה לעולמות אחרים, והיא נשאבת לתוך התת מודע שלה וכמו חיה הכל מחדש. המחזה של פינטר, בבימוי של להב תימור הצעיר, ובתרגומו של אבי עוז, (ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, שהיה גם המנחה של להב בעת לימודיו, וגם ידידו של פינטר ותרגם רבים ממחזותיו), עיצוב הבמה התמציתי, התלבושות והסאונד - כל אלה יחד יוצרים הצגה מרתקת שמותירה את הצופה עם המון חומר למחשבה - שאלות שהוא צריך לתת עליהן את התשובות. הצגה לא רגילה, איכותית ומרתקת.