סוד גלוי הוא שלמטבח האיטלקי העממי אין תקומה ללא הפיצה והפסטה. לידתן של השתיים אומנם בדרום העני של ארץ המגף, אבל מסתבר שגם הצפון, העשיר יותר, אינו בוחל בהן. כמו לפלאפל ולחומוס שלנו, יש גם לפיצה ולפסטה עדנה על שולחנם של ה"צפוניים", ולא רק בארץ-מוצאן. קחו, לדוגמא, את שכונת רמת אביב ג' היוקרתית של תל אביב, שבה עושה חייל מסעדת "פסטה פינו" (רחוב אבא אחימאיר 21 במרכז שוסטר) ולא בכדי. בסוף השבוע האחרון טעמנו את מעדניה הכשרים (חלביים בלבד), כולם מתוצרת-בית, המופקים בידיה האמונות של שפית מוכשרת מאורוגוואי, שהמטבח האיטלקי הוא כבר שנים רבות נר לרגליה.
טעם אותנטי
היינו בשניים, כשלפתיח הזמנו מרק תירס ומרק דלעת. שניהם הצטיינו בטעמם הדומיננטי והאותנטי העשיר. הורגש בעליל שהם לא הוכנו מאבקה תעשייתית, שממנה מפיקים בדרך כלל במסעדות הישראליות "דמויי-מרק", אלא מירקות-נטו במיטבם. נתלוו אליהם קרעי-פיצות דקיקות ומתובלות, שהופקו בתנור-לבנים, עם צלוחית של טחינה ירוקה, שהוגשו על חשבון הבית.
מתפריט הפסטות המגוון הלכנו על פסטה בטטה ופסטה דלעת. שתי המנות היו נדיבות ושחו ברוטב הירקות שלהן ובקורטוב שמנת. לשבחן ייאמר שהן הותירו אחריהן טעם של עוד. כיוון שהיה זה יום אביבי של חורף, נהנינו גם מן הלימונדה הצוננת שהוגשה לנו.
טירמיסו מדליק
מבין הקינוחים נדלקנו על הטירמיסו, שהוגש כיד המלך על צלחת גדולה, כשמתלווה אליו אספרסו כפול, שבלעדיו יקשה, מן הסתם, לסיים ארוחה איטלקית עממית נאותה. על כל הכבודה שהועמסה על שולחננו שילמנו 164 שקל - תמורה בהחלט הולמת לכספנו - והוספנו תשר של 15% לשירות אדיב ומהיר של מלצר צעיר ונמרץ. לעומת זאת אכזב אותנו במעט הביקור בשירותים הצמודים למסעדה, שמן הסתם ראו ימים טובים יותר.