עובדה ראשונה: המדינה הסירה אחריות
מאז חתמה מדינת ישראל על הסכם לתשלום פיצויים על-ידי ממשלת גרמניה, הידוע בשם
"הסכם השילומים", גבתה מדינת ישראל מיליארדים רבים שהיו מיועדים לפיצוי על הנזק והסבל החומרי בלבד.
ואולם, מאז לקחה מדינת ישראל את האחריות על-ידי קבלת הכספים, הסירה המדינה את אחריותה מניצולי השואה וממצבם. על הקרקע הפוריה הזו צמחו עשרות רבות של ארגוני עזרה, עמותות לסיוע, חברות מסחריות של ממש העושות חיל בגיוס כספים ובזבוזם (עיין ערך החברה להשבת רכוש הנספים והמריבה המפורסמת שלה עם בנק
לאומי לישראל).
במציאות שלנו כיום, אין שום גוף ממשלתי שעליו רובצת האחריות למצבם של ניצולי השואה, ואיש אינו נותן דין וחשבון על מצבם של הניצולים. ואם אין אחריות, ואין אחראי, אין עשייה ויש הזנחה.
עובדה שנייה: איש אינו יודע את האמת
כאשר אין בעל-בית, כל ממזר מלך. איש אינו אחראי כלפי ניצולי השואה במישור הממלכתי. ישנה אחריות מסוימת במסגרת הביטוח הלאומי, וישנה אחריות חלקית במסגרת משרד האוצר, וישנה אחריות קטנה (בעיקר סמלית) במסגרת משרד ראש הממשלה בתחום "אזרחים ותיקים", ויש אחריות בתוך משרד הבריאות, ויש במשרד הרווחה, ובקיצור: יש בהמון מקומות ואין בשום מקום!
והתוצאה: לאיש אין את המידע הדרוש על-מנת לתקן את המצב. אין אחראי, פופטיץ יצא להפסקת צהריים, והוא מקבל קהל בין סוף כסלו לתחילת נובמבר.
עובדה שלישית: כספי הפיצויים מטיילים להנאתם
עשרות ארגונים, עמותות, חברות מסחריות, ואפילו
עורכי-דין נוכלים המסובבים כספים במיליארדים, שמקורם באנשים שעושים הכל על-מנת לנסות לנקות את מצפונם. ועדיין איש אינו יודע היכן הכספים הללו נמצאים, מי מחזיק בהם ומה עושים בהם, לאן הם הולכים מלבד למימון תקורות גבוהות וטיסות
סביב העולם במחלקות ראשונות, מימון משכורות שמנות או הוצאות משרדיות, ארוחות עם תורמים, בורקסים לצוות, קווי טלפון, ציוד משרדי, תקציבי פרסום, שכר למקורבים, שכר לבעלי מקצוע, עורכי-דין, רואי-חשבון...
רק עם עובדה אחת לא ניתן להתווכח. התוצאה. והתוצאה היא: 40,000 ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני.
עובדה רביעית: המוני אנשים מתפרנסים מאי-ודאות
כלל ידוע הוא שמטרת-העל של ארגון היא המשכיות קיומו. ועל כן, לאיש אין עניין אמיתי בסיום קיומו של התחום האפור שעליו צמחו עשרות ארגונים, עמותות, חברות ובעלי מקצוע המתפרנסים מחוסר-הוודאות האמור.
נהפוך הוא. אם תהיה ודאות, המוני מתפרנסים יאבדו את פרנסתם, והבטחת פרנסתם היא אבטחת פרנסתם של נבחרי הציבור. החגיגה נמשכת ותימשך לעד (או לכל הפחות עד ליום מותו של אחרון השורדים את הקרב הביורוקרטי של ניצולי השואה בסיאוב ובטמטום הממלכתי).
עובדה חמישית: ניצולי השואה סובלים מ"שואה ביורוקרטית"
כאשר אין אחראי, לאן הולכים? מי שכבר ניסה את כוחו מול כוחה של הפקידות הממלכתית, מכיר את הטריקים. לך תביא. הבאת? תביא עוד נייר. חסרה חתימה. המועד להגשת הטופס עבר. הבקשה התיישנה, כיום כבר מגישים על הטפסים הכחולים. אתה צריך חתימה של רופא המשפחה. קנית בולי דואר? מי חתום על התצהיר הזה? אתה יכול להביא אישור מבית הספר היסודי בפולניה? המערכת עכשיו כבר ממוחשבת, הטפסים משנה שעברה בדיוק בתהליך המיחשוב. אין לנו גישה לארכיון. צריך להביא את התיק מירושלים וזה ייקח זמן. אתה צריך חתימה של אשתך למרות שהיא מתה בזמן ההמתנה לדגנראט שהיה הבוס של הפקידה שאיבדה את התיק של השכנה שלך...
והצעירים שבהם, בני למעלה מ-70 שנה. איך יתמודדו עם הביורוקרטיה הזו?
עובדה שישית: 40,000 ניצולים חיים מתחת לקו העוני
חיים מתחת לקו העוני אינם מציאות קשה מדי עבור ניצולי השואה. הם רגילים לאסוף שיירים של פירות וירקות מתוך הפחים, הרי עברו הכשרה מצוינת באירופה.
חיים מתחת לקו העוני הם סיפור חייהם של 40,000 ניצולי שואה החיים בישראל היום, מהלכים בינינו חיים אך מתים. חלקם מייחלים למותם. אני מכיר אישית כמה מהם. אני מבקר אותם פעם בכמה ימים. אני מספר להם שעמותה מסוימת ביקשה ממני להביא להם משלוח מנות, וזו הסיבה שאני מגיע תמיד עם שקית ובה מצרכי יסוד. אנחנו חברה שיכולה להתגאות בהרבה דברים ובמיוחד בדרך שבה אנחנו ערבים זה לזה. אך בהקשר של ניצולי השואה,
יש לנו רק במה להתבייש.
עובדה שביעית: כל שעה מת ניצול שואה
עובדה. מנהל שלי לשעבר, שניסה לא פעם לצנן את התלהבותי מטיפול בעניינים שאיש לא ניאות לטפל בהם, וכולם העדיפו לא לראותם כלל, ובוודאי שלא להצביע עליהם, נהג לומר לי כך: "דן, תזכור תמיד, יש בעיות שלא צריך לטפל בהן כי הן נעלמות עם הזמן". משרד האוצר יודע את מלאכתו. הטבלאות המצביעות על שיעור התמותה מראות בבירור שאם נתמיד להזניח את נושא ניצולי השואה ואת חרפת הרעב, אם נאלץ אותם לבחור בין תרופות לחימום בחורף - הבעיה תפתור את עצמה עם הזמן. פשוט.
כל שעה מת ניצול שואה. בעוד כמה שנים לא תהיה בעיה.
עובדה שמינית: עריריות ובדידות
ניצולי השואה מתים, אך כמה מהם עדיין שורדים. השורדים חיים בבדידות איומה. בני ובנות הזוג נאספים את בית עולמם, הילדים הם כבר סבים וסבתות בעצמם, ומי שמכונה סבא-רבא או סבתא-רבתא כבר מזמן אינם חלק מהמעגל החברתי. ילדותם שנעשקה מהם קרעה מנפשם את התום ואת תחושת הערך העצמי והשיתוף החברתי.
דודתה של אמי, אישה אצילה המסרבת להיכנע לתחושת היעדר ערך או בדידות, מכירה עוד שתי נשים שגרות במרחק הליכה די גדול ממנה, והיא עושה בכל יום את הדרך עד אליהן על-מנת להיות ביחד ולקבל מעט תחושת שייכות. בת 90, עצמאית כמעט לגמרי, והיא רק מבקשת שאני אבוא פעם בשבוע לשיחה של שעה על כוס קפה, ונדבר על אמנות, תרבות, היסטוריה, ציונות. כמה מעט נדרש כדי להפיג בדידות, וכמה מעט מאיתנו עושים זאת.
עובדה תשיעית: מהפכה חברתית לצעירים בלבד
המהפכה החברתית של קיץ 2011 היא מהפכה של צעירים. אוהלים בשדרה, נרגילות, קרבות רחוב עם שוטרים, עצרות עם, הופעות של רוקיסטים, כיף לא רגיל. רוטשילד הנדבן בגרסת הבנדנה. בפאתי השדרה ישבו כמה ניצולי שואה ותהו "מה להם ולכל זה".
וכשהמחאה עברה לפסים פוליטיים,
דפני ליף הביאה ניצולת שואה לכיכר, ערכה מסיבת עיתונאים מאולתרת, גזרה את הקופון ונעלמה כמו רוח הסתיו שלקחה את המהפכה. את ניצולת השואה הזו אסף איתן פימנטל (פרסומאי), ובענייניה המשפטיים מטפל עו"ד גרא דה-שליט, ועל קשר קבוע ורציף איתה שומרת מונה ניר-גלעד (מאמנת אישית), כולם ממקימי קבוצת 'מצילים את הניצולים'. נעלמה תרועת הפסטיבלים וקמה קבוצת
"מצילים את הניצולים".
עובדה עשירית: 2.1.2012, שעה 11:00, כנסת ישראל
הצעת החוק להקמת הרשות הלאומית
עובדה אחרונה. קבוצת מצילים את הניצולים החריגה את עצמה מתוך הענן של המחאה החברתית, לאורן של שתי עובדות:
1. כל שעה מת ניצול שואה, ואין להם זמן למשחקי נתניהו וטרכטנברגים למיניהם.
2. הכספים אינם כספי תקציב המדינה ולכן אין להם מקום בשיטת "תיעדוף".
בשיתוף פעולה עם חברי הכנסת
זאב בילסקי ו
זבולון אורלב (ראשי השדולה בכנסת למען ניצולי השואה), הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק המקימה את הרשות הלאומית לניצולי השואה. הרשות המוסמכת תאגד את כל הגופים הממשלתיים המטפלים בניצולי השואה ותשמש כגוף העליון האחראי על הסיוע לניצולי השואה לרבות אחריות על: ועדת סל השירותים הממשלתי לניצולי שואה, תקצוב הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, ניהול מרכז המידע הממשלתי לניצולי שואה וריכוז כל התמיכות הממשלתיות המוענקות לגופים העוסקים בהנצחה ופיצויים לנרדפי הנאצים.
תמיכת הציבור חשובה לנו, ובלעדיה ממשלת ישראל תעדיף שהחוק הזה לא ייחקק. קבוצת 'מצילים את הניצולים' מנהלת את הקמפיין באמצעות דף הפייסבוק והאתר:
www.shoa.co.il 